אורות. מסך. במה. אקשן. במת העץ שעליה מתרחשת עלילת העיבוד החדש ל"אנה קארנינה" זוהרת. העץ מוחשי, התפאורה מהפנטת, הצבעים הבהירים מקפיצים את כל החושים. זוהי לא הבימה עליה התרחשה הטרגדיה של פון טרייר ב"דוגוויל". רחוק משם. המצלמה עצמה מסוחררת מאלפי הפרטים המופיעים על הבמה. דמויות נכנסות ויוצאות, לבושות במיטב הבגדים וההדר שהייתם מצפים למצוא ברוסיה הצארית. משוט הפתיחה ועד שוט הסיום, אנה קארנינה הוא סרט שניתן להגדיר אותו כ"מאלף".

צריך להיות מגלומן מטורף כדי לעבד שוב, בפעם ה-24 (!), את יצירת המופת של לב טולסטוי למסך הגדול. למזלנו מסתובב בינינו מגלומן כזה. קוראים לו ג'ו רייט, והוא כבר ניסה לטפל ב"גאווה ודעה קדומה" ואפילו ב"כפרה" הפופולרי של איאן מקיואן. לרייט יש חיבה מסוימת לרומנים גדולים, עבי בשר, טראגיים. ואין טראגי יותר מאנה קארנינה.

החיים הם במה

אין תמונה
אומללה בדרכה שלה
למי שלא עשה את שיעורי הבית שלו בתיכון, אנה קארנינה (משוחקת על ידי קירה נייטלי הכה דרמתית) נישאת לאציל בירוקרט בסנט פטרסבורג, אך חייה עולים על המסלול הישיר לטרגדיה כשהיא מתאהבת באיש צבא צעיר, ובסופו של דבר מממשת את אהבתה ובוגדת בבעלה. בעולם שבו הדת והחברה שולטים ביד רמה, אנה בוחרת ללכת עם ליבה ויוצאת נגד החברה הפטריארכלית של המאה ה-19. או בקיצור: בואו לראות את קירה נייטלי בוגדת בג'וד לאו בשביל מחשופים ובגדים מצחיקים, בלי להבין למה.

ג'ו רייט, שעד כה סרטיו לא כל כך עניינו אותי בשל דרמתיות ועובר חשיבות עצמית, מצרף אליו הפעם תסריטאי על - טום סטופרד, שזכה באוסקר על "שייקספיר מאוהב", וברזומה שלו תמצאו סרטים כמו "ברזיל" ו"אימפריית השמש". השניים מחליטים לקחת צעד אחורה מהסיפור המקורי, ולפרק אותו לגורמים. הם ממקדים את שני הסיפורים המרכזיים של הספר בשני מקומות שונים. סיפור אחד מתרחש על בימת תיאטרון. זה הסיפור של אנה: האצילים, הדוכסים, ואנשי החברה הגבוהה המזויפת של סנט פטרסבורג, אשר חייהם הינם הצגה אחת גדולה. הסיפור השני מתרחש מאחורי הקלעים של ההצגה, בשדות של רוסיה החקלאית. זהו סיפורו של קונסטנטין לוין, שבוחר לעזוב את חיי החברה הגבוהה ולהפוך לחקלאי.

כמה מוגזם, ככה מרהיב

אין תמונה
מהר, שלא יראו שהגנבת לי סוכרזית
כאן מתבררת הבחירה של הבמאי והתסריטאי כאמיצה במיוחד. הבמה מעניקה נופח אובר דרמטי, בוודאי כשמדובר באחת מהטרגדיות הידועות בתרבות האנושית. עבור חלק מהצופים, הבחירה הזאת יכולה להפוך את הסרט לצעקני ומתנשא מדי, או למשתדל מדי. וכרגיל אצל רייט, הסרט אכן משתדל ומזיע. אבל היא גם נותנת לסיפור נופח חדש, מודרני ומרתק. העובדה שלרייט יש כישרון לפירוטכניקה לא גורעת: המצלמה מסוחררת מעודף האירועים, האנשים, המקומות. היא נכנסת ויוצאת בקצב מסחרר מהתרחשויות, אבל בשל העובדה שאנחנו על במה, עושה את זה בדרכים מקוריות ומלהיבות. זוג המדבר במקום אחד ימצא בן רגע במקום אחר, לאחר שעובדי הבמה שינו סביבם את כל הסט. דיאלוג המתנהל בין שניים נפתח אל החוץ, כשאל הבמה מוזמנים רבים מאנשי העיר שהופכים אותה מסצנה אינטימית לסצנה עצומת ממדים. טריקים קטנים שהופכים את חווית הצפייה באנה קארנינה החדש לאחת שלא הכרתם.

כל אלה הופכים את אנה קארנינה החדש של רייט לסרט שיחלק את הצופים שלו לשניים: יש אנשים שלא יבינו על מה המהומה. הסרט נראה גדול ומנופח למידותיו, המשחק של קירה נייטלי הוא כרגיל דרמטי מדי לטעמם של רבים, והמצלמה יכולה לעשות ללא מעט אנשים סחרחורת. אבל כאן כבר נכנסת שאלות השאלות - היכן נגמרת האלגנטיות ומתחילה הפארסה. ואם באלגנטיות אנחנו עוסקים, הריי שאנה קארנינה הוא בדיוק הספר לבחון את השאלה הזאת. ספר שצולם ועובד כל כך הרבה פעמים, האם לעבד אותו שוב היא לא בעצמה שאלה של אלגנטיות? וזו אולי הסיבה שג'ו רייט מרשה לעצמו לשחרר קצת מהחוטים הכובלים של היצירה המקורית, ולהשתחרר לעיבוד שהוא כולו טריק ותעלול, אבל גם הברקה אחת גדולה. לפעמים משתלם להיות מגלומן.