נתקלתי פעם בטענה כי מבקרי תרבות לא מסוגלים להבין את הפרספקטיבה של הצופה הממוצע כיוון שהם צורכים את מושאי הביקורת שלהם בחינם. לא יודעת אם המצב דומה אצל הקולגות שלי, אבל אני דווקא משלמת הרבה יותר על כרטיסי קולנוע מששילמתי לפני שהתחלתי להגיע להקרנות עיתונאים, משלל סיבות. העיקרית: צריכה אינטנסיבית ומתמשכת של סרטים חדשים, כדי להתרפק על אלו שבאמת שווים את הזמן ואת מחיר הכרטיס. וכך, מצאתי את עצמי צופה בפעם השנייה ב"קובו: אגדה של סמוראי" בשעה המוזרה ביותר בשבוע - לפנות ערב שישי - ולא מפסיקה לבכות. בצפייה הראשונה בכיתי מעט ביחס לעצמי ולז'אנר, בשנייה אפילו לא חשבתי לעצור את עצמי אז בכיתי כפליים, כפיצוי.
"קובו" הוא הסרט הרביעי של האולפן "לייקה" שמתמחה באנימציית סטופ מושן - "לכידת תנועה" בעברית ו"בובות שמזיזים טיפ-טיפה כל פעם" בעברית מדוברת. זה גם הסרט האפי והשאפתני ביותר של האולפן עד כה ובמובנים מסוימים גם הנגיש ביותר, בפרט לילדים. העלילה מרחיקה הפעם עד יפן העתיקה, כשבלב הסיפור נמצא הילד קובו (ארט פרקינסון, הוא ריקון סטארק מ"משחקי הכס"), שלו עין אחת ואם פגועת ראש, עימה הוא מתחלף בלי הרף בתפקיד ההורה. כשהוא לא מטפל באמו הוא לוקח את כלי הנגינה שלו (כלי יפני משולש מיתרים בשם שמיסן) וערימת ניירות ויוצא אל הכפר הסמוך, שם הוא הופך את הסיפור המשפחתי שלו להצגה.
תושבי הכפר מגדירים את קובו "מספר סיפורים" פשוט כי עוד לא המציאו את הביטוי המדויק - אנימטור. הנער משתמש בכוחות הקסם שירש מאמו לא כדי להפוך ללוחם חזק, אלא דווקא בשביל להעיר לחיים את דמויות האוריגמי שהוא יוצר - האנזו הסמוראי הנועז וחיות הטרף ששולח כנגדו מלך הירח הרשע. הוא חוסך מצופיו את הידיעה כי הוא בנו של האנזו הגדול בעוד מלך הירח הוא סבא שלו, שמרוב זעם על נטישת בתו את השמיים עקר את אחת מעיניו. גם את הסוף הוא נמנע מלספר, כיוון שאמו דורשת שישוב הביתה בכל יום בטרם שוקעת השמש, אבל בעיקר בגלל שהוא לא ממש יודע בעצמו מה קרה בסוף.
נואש לתשובות ולמעט תמיכה, קובו מתפתה יום אחד לנסות ולשוחח עם אביו המנוח, כפי שעושים תושבי הכפר האחרים. החשיפה לאור הירח אולי לא מפגישה אותו עם אביו, אבל כן מובילה למפגש משפחתי - צמד אחיותיה הקריפיות של אמו (המלחששות בקולה של רוני מארה) מופיע משום מקום כדי לחטוף את הנער התם, אירוע שגורם להרס הכפר ושולח את קובו לחפש את השיריון המופלא של אביו, המורכב משלושה פריטים שתושבי הכפר כבר זוכרים היטב מהסיפורים. לצדו של קובו ינדדו קופת שלג קשוחה ונועזת (שרליז ת'רון), אדם-חיפושית מצחיק ונלהב (מת'יו מקונוהיי) וסמוראי מאוריגמי, מה שיוצר את אחת החבורות הכי משונות שנראו בקולנוע מאז "הקוסם מארץ עוץ".
הסביבה המשתנה בכל רגע וסצנות האקשן הנפלאות משכיחות שוב ושוב את העובדה שכל העושר הזה מבוסס על בובות קטנות שמישהו החזיק והזיז שוב ושוב, ואם לא תגלו לילדיכם שכך הסרט נוצר ייתכן שהם בכלל לא יזהו שמדובר בסוג שונה של אנימציה מזו שהם רגילים לראות. האתגרים העצומים שהאולפן לקח על עצמו הפעם הופכים לרצף בלתי נגמר של אסים: נופים מרהיבים, מפלצות מעוררות בעתה, דמויות מלאות רגש ותסריט מצטיין שמחזיק הכל ביחד. הסיפור הסטנדרטי לכאורה מצליח להתבלט לטובה בזכות הכתיבה המתוחכמת, שחוזרת שוב ושוב אל אותם המוטיבים: עיניים, שינויי צורה ובמיוחד סיפורים. עיבוד חוויות החיים לסיפור שניתן לחלוק עם האחר הוא דרכן של הדמויות לתקשר זו עם זו, לראות זו בעיניה של האחרת ואפילו להשפיע על ההווה והעתיד, על הצורה שבה יזכרו אותך והצורה שבה תחיה. הבחירה ביפן כלוקיישן מוסיפה יופי ועניין אך באה לידי ביטוי גם בתוכן, למשל בשימוש באוריגמי, רעיון שממנו נולד, או קופל, הסיפור כולו. חבל רק שבשלב הליהוק העדיפו בלייקה לסמוך על שמות גדולים במקום בחירת שחקנים שמוצאם מיפן, צעד מקובל בהוליווד אך די מבאס, גם אם שחקני הקול עושים עבודה מצוינת.
דבר נוסף שמציל את הסיפור מבנאליות, שדווקא מרחיק את "קובו" מקהל היעד הצעיר שעשוי להנות מאוד מההרפתקה חסרת המנוח שלו, היא שלייקה איננו אולפן אנימציה שנוהג בצופיו בעדינות. אמנם אין כאן אף מראה מבעית ברמת האם עם עיני הכפתור ב"קורליין" שהופכת לעכביש ענק, אבל כן יש אווירה אפלה ומטרידה שבה קרובי משפחה יכולים להיות סכנת נפשות והמוות אפשרי ונוכח בכל עת. זה לא מונע מ"קובו" להיות סרט סוחף ומהנה שבהחלט יתאים לילדים בוגרים יחסית, ובכלל, אם הדור שלי שרד את הרצח של מופסה בחתיכה אחת, גם ילידי שנות האלפיים יכולים לעמוד באירועי הסרט הזה. לבכות בסרט מצויר זה אפילו כיף, מי כמוני יודעת.
אדם אחר שמבקש להבין טוב יותר את הסיפור המשפחתי שלו תוך שהוא מדברר אותו החוצה הוא קובי פרג', לרוב שחקן (כולם מדברים על כישלון הסיטקום העברי, אף אחד לא מדבר על כמה "הפיג'מות" הייתה מדהימה). פרג' השתמש בלגיטימציה שמעניקה לו מצלמת הקולנוע כדי להבין אחת ולתמיד איך הפכה משפחתו מאימפריה לטרגדיה. הסטודיו המשפחתי לצילום ברחוב דיזנגוף בת"א היה בעבר מקור לגאווה ועסק משפחתי חדשני ומדובר, אך תהום נפערה בין האח הדומיננטי פרג' פרי לבין אחיו ואחיותיו, שאימצו את שמו הפרטי כשם משפחתם. קובי פרג', האחיין שבקושי זכה להכיר את דודו העקשן והפרפקציוניסט, הוא לא רק המספר כאן אלא גם הדמות הראשית - הבן שדורש תשובות ומקווה להכיר סוף סוף את האיש שהשפיע על חייו בצורה כה דרמטית גם כשכבר נעדר מהם.
בחלקו, זהו סרט דוקומנטרי מסוגת "עלייתו ונפילתו" פינת "נוסטלגיה ישראלית" המבוקשת תמיד. מי שהספיקו לשכוח או שלא נולדו בזמן ייהנו מהתקציר החינני של קורות הסטודיו המיתולוגי, מתחילת הקריירה של הנער פרג' כצלם תמונות פספורט בעיראק ועד למשפחה המסוכסכת של שנות האלפיים. הבמאי-מספר נראה כמוקסם מהאידיליה המשפחתית לכאורה לא פחות מהצופים. כמוהו, גם הם יוצאים מהאולם קצת מבולבלים ומוטרדים מהשאלה מה בעצם קרה כאן ואיך זה שכל כך הרבה שנים לא הרגיעו קצת את הרוחות. הצד האחר של הסיפור - פחות אנקדוטה על ישראל של פעם ויותר מסע אישי - קליל פחות אך מעניין בהרבה. ראויה במיוחד להערכה הצלחתו של הבמאי להציג את הדמות המיתולוגית שעומדת במרכז הסרט בצורה כנה, מורכבת ואנושית מאוד. על אף עיקשותו וקשיחותו של פרג' הדוד, קשה באמת לכעוס עליו, כשבמקביל קשה להתאהב בו למרות החשיפה לצדדיו העדינים, הפגיעים, המרשימים והאוהבים יותר. קל להבין מה הפך אותו לכה משפיע ונוכח בחיי משפחתו, אבל גם מה הרחיק אותה ממנה.
אל כל זאת אפשר להוסיף גם את הצד הוויזואלי, שהיה יכול להיות מפותח יותר אך ברגעים מסוימים בהחלט ממשיך את המורשת המשפחתית. הצילום של רועי פרג', בן דודו של הבמאי, מפתיע לא פעם עם שוטים יפהפיים ומעוצבים היטב, כאשר גם הרגעים השגרתיים יותר לכאורה נראים נהדר. הרגע האחד מתוכו שנראה כמעט סוריאליסטי גרם לי לצפות לשווא לעוד הפתעות ויזואליות כאלה, אך יש להניח כי רוב הקהל יעדיף את הסיפור במתכונתו הנוכחית - ברור, נהיר ונגיש כמו אלבום התמונות של סבא וסבתא.