מה הייתם עושים אילו וולט דיסני בכבודו ובעצמו היה מבקש להפוך את היצירה האינטימית והחשובה ביותר שלכם לעוד סרט הוליוודי חסר נשמה? אפילו כפית גדושה בסוכר לא תוכל להציל אתכם מהדילמה הקשה, גם לא אישה עם מטריה מעופפת. יודעים זאת היטב הכותבים הגדולים ביותר של כל הזמנים, כאשר הם מקבלים הצעה מגונה בנוגע ל"בייבי" שלהם, צריך לבחור בין אמת או כסף, נשמה או אוכל על השולחן.

אין תמונה
את מבטיחה לספר לי סיפור לפני השינה?
זוהי גם הצרה אליה נקלעה הסופרת הקשוחה והמאופקת פי. אל. טראוורס (אמה תומפסון), שמגיעה בעל כורחה להוליווד כדי לדון עם וולט דיסני (טום הנקס) על מתן זכויות על גרסה קולנועית לאומנת האהובה על ילדי כל העולם, אחת בשם מרי פופינס. בהתחלה זה נשמע לנו כמו "אוי, אוי, אוי, רוצים לשלם לי המון כסף כדי להפיק סרט שיצליח בטירוף" אבל ככל שמתקדמת העלילה, ליבנו עם הגברת טראוורס ועם פרי יצירתה, כי מסתבר שיש לה סיבות טובות לא לוותר עליו כל כך בקלות.

היתרון הגדול של "להציל את מר בנקס" הוא דווקא שלא מגיעים אליו עם ציפיות גדולות. הסיפור נראה די ברור מבחוץ: סופרת עיקשת, איש עסקים ממולח, קצת אי הסכמות ובסוף הפי אנד. אז זהו, שממש לא. ג'ון לי הנקוק, האיש שהביא את "הזדמנות שניה" משום מקום עד למועמדות לאוסקר לפני שלוש שנים (וזכייה לסנדרה בולוק), חבר כאן לצמד תסריטאיות אלמוניות למדי (קלי מרסל וסו סמית') לסיפור שיש בו הכל: טרגדיה והומור, נוסטלגיה ובעיקר את הקשר המיוחד בין אדם ליצירה שהוציא תחת ידיו.

נוסטלגיה בטעם חמוץ-מתוק

סרטי קולנוע על קולנוע מגיעים כמעט תמיד עם ערך מוסף של רגש, ככה זה כשהחומר קרוב לליבך. וזה הדבר שבו "מר בנקס" מצטיין יותר מכל. יש בו טונות של רגש ודמיון, שמתאימים כמו כפפה לעולם של דיסני. מצד אחד הרגש הזה מגיע בעלילה המרכזית ובה אנשי דיסני מנסים לפרוץ את המעטה הקריר והנוקשה של הסופרת שמנסה להגן על יצירתה בכל דרך אפשרית. מצד שני הסיבות לנוקשות הזו מתבררות בפלאשבקים שמתארים את סיפור ילדותה של טראוורס, כזה שעומד דווקא בסתירה לאסקפיזם וההפי אנד של האולפן בעל אוזני העכבר.

אין תמונה
זאת הכתובת שלי, תשלחו לי את הפרס בדואר
טראוורס מתגלה כאישה רבת גוונים, לא כזקנה מרירה כי אם כאישה בודדה המוצאת אושר בפרטים קטנים ושומרת אותו לעצמה, רק משום שאין לה עם מי לחלוק אותו. היחסים המיוחדים שלה עם אביה האלכוהוליסט, אותו העריצה ושראה את העולם דרך העיניים שלה. הדרך בה אותו, בשונה מזו שהעולם כולו ראה, היא בדיוק הסיבה מדוע לא רצתה לקחת את הסיפורים שלה לעולם של קולנוע, של דיכוטומיה בין "טוב" ו"רע", שהצופים מחליטים את מי לאהוב על סמך שחור ולבן, לעולם אין אפור.

אנחנו לא יודעים אם המשא ומתן בין טראוורס ודיסני באמת היה כל כך קשוח, אבל זה לא באמת משנה כי אמה תומפסון מספקת כאן את תצוגת המשחק המושלמת ביותר של השנה. כמעט בלתי אפשרי לגלם דמות שהיא גם מתישה ונודניקית וגם מעוררת הזדהות ואהדה, אבל תומפסון מדייקת בניואנסים שהופכים את הסיפור למוצלח כל כך. היא קומית וטראגית, קרירה מבחוץ אבל מלאת חום בפנים וכשהיא מתעקשת או מתרגשת אי אפשר שלא להתאהב בה. אם נותר עוד קצת צדק במרוץ האוסקר, אמה תומפסון תסיים אותו עם פסלון. לצידה מתבלטת שורה של כוכבי משנה מעולים (בראשות פול ג'יאמטי) וטום הנקס אחד שעושה עבודה נהדרת בתור דיסני.

אין תמונה
שולף המזומנים הכי מהיר במערב
"להציל את מר בנקס" הוא הרבה יותר מעוד סרט מתוק של תאגיד ענק שמנסה להחדיר לנו מסרים תת הכרתיים של אחווה, שלום, אהבה ומיקי מאוס. הוא מתכתב עם הסיפורים שבנו את דיסני וגדלו עם ילדים ברחבי העולם, עוסק בשאלות של כסף מול אהבה, ילדות מול בגרות, קבלה עצמית וחשיבותה של נוסטלגיה. דווקא ההצצה הזו, הפתיחה של מחסן הנוסטלגיה שלנו והוצאת הקישקע מתוכו, עושה לנו קצת צובט בלב. אז נכון, מרי פופינס לימדה אותנו שכפית אחת של סוכר היא מצרך חובה במתכון לאושר, אבל היצירות הטובות באמת מגיעות דווקא עם טעם חמוץ-מתוק שמלמד אותנו על ההבדלים בין עולם הדמיון למציאות.

>> זאב בעור של דושבאג: "הזאב מוול סטריט" מהנה ומטריד