הסרט החדש של וודי אלן נפתח בצילום מוזר ומאוד מלאכותי של מטוס חותך את השמיים. בתוכו יושבת הגיבורה, ג'סמין (או ג'נט במקור), ומברברת בשכל לאישה מסכנה ופעורת עיניים על חייה. כאשר השתיים נוחתות והאישה פוגשת את בעלה, הוא שואל אותה לפשר הבלונדינית שצועקת לה שהן צריכות להיפגש. "אין לי מושג מי זו" היא אומרת, "ישבתי לידה במטוס, לא שמעתי משהו אז אמרתי 'מה?' ומאז היא מדברת".
זה לא חדש שהסרטים של אלן הם סרטים דברניים ופטפטניים. האיש אף פעם לא באמת רצה לביים קולנוע, הוא סוג של נגרר לזה. הוא כן רצה לכתוב ספרים והסרטים שלו מושתתים על המילה הכתובה. ביסמין הכחולה עודף הדיבור הזה הוא חלק מהותי מהמרקם של הסרט, אבל זה גם גורם לו להיות סרט שקצת התחרטתי לדעת מי האיש שמופקד עליו.
חרדה בסן פרנסיסקו
כך ממשיך הסרט לשייט בין העבר וההווה. ג'סמין חווה התקפי חרדה וכל הזמנים מתחילים להתערבב לה כדמות, ולנו כצופים. בהחלטה המעניינת ביותר של אלן בבימוי הסרט, כל ההתרחשויות מעורבבות אחת בתוך השנייה, והסרט חוזר לעבר ובלי אזהרה מוקדמת מגיע שוב להווה. הבליל שנוצר נותן לנו גם הצצה מעניינת לדרך שבה ג'סמין חווה את העולם, בין התקף חרדה לאחר, שבה לחיות את החיים שהיו לה ושוב נאלצת להתמודד עם מי שהיא היום. אלן בוחר הפעם שלא להדגיש דבר. סצנות דרמתיות וסצנות קלילות מבוימות כולן בקלילות, נעימות הג'ז שכל כך מזוהות עם הבמאי מתנגנות גם בסצנות הכי כואבות של הדמויות. כך שכל הסרט מקבל אחידות שיכולה להרגיש גם מונוטונית, ואולי זו הייתה הכוונה הראשונית.
המלכה קייט
מלבד קייט בלנשט. כל יתר השחקנים מנסים לשחק כמו בסרט של וודי אלן. זה מודגש מדי ומרגיש נורא מאולץ. ההדגשה של הסרט על דמותה של יסמין מצילה את בלנשט, שיכולה להתחמק מקלישאות המשחק השבלוניות של אלן ולברוח למקום משל עצמה. בלנשט נותנת הופעה כל כך טובה אמוציונלית ועוצמתית, שהיא מרגישה כמעט מנותקת מהסרט שמסביבה. המשחק שלה כל כך טוב עד שהוא גורם לכל מי שסביבה להיראות רע וזאת אולי בעיה בכיוון הטון של הסרט. כך שקייט בלנשט אולי תוכל לקחת את הפסלון המוזהב, אבל היא לחלוטין תהיה הקפטן שהצליח לברוח לפני שהספינה טבעה.
