סיפור של משפחה שמתכנסת בהרכב מלא לרגל אירוע כלשהו, ומיד נקלעת לתוך מערבולת רגשית שבמהלכה נחשפים סודות ושקרים, הוא אחד הסיפורים הנדושים והשחוקים ביותר בספרות, בתיאטרון וכמובן בקולנוע. בדיוק כשהייתי בטוח שאין יותר מה לחדש בז'אנר ה"משפחתולוגי" המשומש הזה, נחת עליי "אוגוסט: מחוז אוסייג'".
טרייסי לטס, המחזאי שגם עיבד את הגרסה הקולנועית, זכה בשלהי העשור הקודם בפרס הפוליצר היוקרתי וגם בפרס הטוני למחזה הטוב ביותר. יצירת המופת של לטס נחשבת למחזה האמריקני הטוב ביותר של השנים האחרונות. להיט הענק של ברודווי אף תורגם לעברית ועלה בתיאטרון "הבימה" בשנת 2008 בכיכובה של גילה אלמגור. זכיתי לצפות בהפקה הישראלית פעמיים, והדבר שהכי היה חסר לי בה הוא האותנטיות – השפה, המבטא ובטח הקללות – עם כל הכבוד לטקסט המופלא, הוא פשוט עובד פחות טוב בעברית.
והנה באה ההפקה הקולנועית ההוליוודית של הבמאי ג'ון ווילס ("קומפני מן"), שלוקחת אותנו למחוז אוסייג' המקורי באוקלהומה בחום הלוהט של אוגוסט. יותר אותנטי מזה אין. אם זה לא מספיק, הסרט מתהדר באנסמבל גורמה של שחקנים, כשבראשם עומדת הגברת הראשונה של הקולנוע האמריקני, מריל סטריפ, והרי אותנטיות הוא שמה האמצעי. לצידה של סטריפ ניצבת שחקנית מפנקת לא פחות, ג'וליה רוברטס, שללא ספק נותנת את התפקיד הטוב ביותר של הקריירה שלה בתור בתה הדעתנית של סטריפ. אל תתפלאו אם תראו אותה מקפצת מאושר בקרוב על במת גלובוס הזהב הקרובה לאזור מגורכם.
בתחילת הסרט מצטט אבי המשפחה, בוורלי ווסטון, את ט.ס. אליוט: "החיים ארוכים הם עד מאוד". רק לקראת סוף הסרט מבינים למה התכוון המשורר בציטוט. זוהי דמות אפיזודית שמהווה תשתית להתרחשויות שקורות בהמשך, כי בוורלי (בגילומו של סם שפרד) נעלם על תחילת הסרט, מה שגורם לכל המשפחה להתאסף בביתו ולכרכר סביב אשתו, ויולט, אותה מגלמת מריל סטריפ. ויולט היא אימא מהגיהינום. מרשעת אמיתית, וולגרית, בוטה, תיאטרלית ובתוך כל זה מצליחה גם להיות מאוד מצחיקה. סטריפ האלוהית מהלכת על חבל דק שבין תפקיד קומי לתפקיד טרגי ומרתקת, כהרגלה, בכל עווית פנים שלה.
ג'וליה רוברטס היא ברברה, הבת הבכורה מבין שלוש הבנות, ששונאות את אימן אך כרוכות אחריה. לאורך הסרט יש התעסקות רבה ביופי, או כמו שמגדירה את זה ויולט: "נשים מתכערות עם הגיל". רוברטס זוכה בסרט לקלוז-אפים רבים ומאוד לא מחמיאים. היא רחוקה מלהיראות במיטבה, מה שמאוד מועיל לאמינותה וכמובן גם לסיכויי הזכייה שלה בטקסי הפרסים השונים.
כשתיבת פנדורה ותיבות צרעות אחרות של משפחת ווסטון נפתחות, נחשפים היסודות הרקובים שלה. בגידות, סמים ואפילו גילוי עריות – צפו להיות מופתעים רבות במהלך השתלשלות העלילה. הבלגן המשפחתי הזה יכול היה בקלות להפוך למלודרמה עלובה, אבל בזכות הטקסט המושחז, הארסי והמצחיק בשילוב עם המשחק המחשמל של הקאסט כולו, "אוגוסט: מחוז אוסייג'" הוא תבשיל משובח שמלקקים אחריו את האצבעות, ויושב כבד בבטן גם שעות אחרי שאוכלים אותו.
לי קצת צרמה סצנת הסיום של הסרט, בעיקר בגלל שאהבתי כל כך את סצנת הסיום המקורית של ההצגה. הסוף של הסרט הרגיש לי מאולץ ואפילו כפוי משהו. הסרט כולו סוחט רגשית ובמקום להגיע לקטרזיס בסופו, חשתי מרוקן וללא זיכוך של ממש. בכלל, למי שראה את שלוש השעות של ההצגה, הסרט בן השעתיים מרגיש די דחוס מבחינה דרמטית. לא שהשעה הנוספת עצמה חסרה, חלילה, אבל הדרמה הטעונה מטלטלת ולא מרפה לאורך הסרט, ובגלל חוסר האוורור הזה נוצרת תחושה של מנת יתר לרגעים.
בסופו של דבר, העיבוד הקולנועי של "אוגוסט: מחוז אוסייג'" היה הכרחי, כדי שהמחזה החשוב הזה יגיע לכמה שיותר משפחות, גם כאלו שלא הולכות לתיאטרון. הסיפור העצוב של משפחת ווסטון מלמד אותנו איך משפחה לא צריכה להתנהג בדרך אכזרית למדי, כי רק ככה לומדים כנראה. הוא לא מסופר בתלת מימד ואין בו שום אפקטים מיוחדים, אבל הוא מצליח לסחוף ולרגש וזה הרבה בימינו. ובינינו, כשמריל סטריפ אחלה – הכול אחלה.