"זכרו מיהו האויב האמיתי", ככל הנראה משפט המפתח של "משחקי הרעב: התלקחות", היה גם המוטו שיוצרי הסרט השני שיננו היטב. האויבת האמיתית במובנים של סרט סרט המשך בסדרה מצליחה היא הנטייה להתאמץ יותר מדי. המאמץ הזה בא לידי ביטוי בדרך כלל באצבע קלה מדי על כפתור האפקטים ובניסיונות להעצים יתר על המידה חלקים משניים אבל "מסחריים" יותר בעלילה, כמו משולש אהבה טראגי במציאות בלתי אפשרית. כאן נולדים השיעמום, כאבי הראש ותחושת המיצוי שהרגו לא מעט סרטי המשך, אבל כמו הגיבורה שלה, גם הסדרה מוכיחה כאן שהיא שורדת אמיתית עם הרבה תחמושת במחסנית.
עלילת "משחקי הרעב: התלקחות" מתרחשת מספר חודשים אחרי סיום הסרט הקודם. קטניס אוורדין (ג'ניפר לורנס) ופיטה מלארק (ג'וש האצ'רסון) חוזרים למחוז 12 כמנצחים הגדולים של "משחקי הרעב", רכובים על גלי הערצה בעקבות סיפור אהבתם קורע הלב. על אף ששניהם סובלים מהשפעות החוויה הקשה (קטניס מפוסט טראומה, פיטה משברון לב), הם לומדים במהרה שסיומם של המשחקים ממש לא מסמן על סיום תפקידם ככלי משחק בידי ראשי המדינה. הצעד החתרני שהוביל לנצחונם של השניים הצית תקווה בליבם של תושבי פאנם המדוכאים, שמתחילים להתקומם כנגד משטר העריץ של הקפיטול והנשיא סנואו (דונלד סאת'רלנד).
העם דורש עורבני חקיין
במהלך השנה שחלפה בין "משחקי הרעב" ל"משחקי הרעב: התלקחות" הספיקה הסדרה להחליף במאי. גארי רוס הוותיק, שביים בהצלחה רבה את הסרט הראשון, פינה את מקומו לפרנסיס לורנס ("אני אגדה"). זה לא נגמר שם, כי רוס גם היה מי שכתב את התסריט אשתקד (בצוותא עם הסופרת, סוזן קולינס) וכעת הותיר את הבמה גם לצמד תסריטאים חדשים (מייקל ארנדט וסיימון ביופוי). בלא מעט מקרים אחרים השינויים האלה הם מתכון לצרות צרורות: שינוי טון, נקודת מבט ואווירה באמצע הדרך עלולים להרוס כל סיפור טוב, אבל השלושה האלה מוכיחים שאפשר גם אחרת עם עיבוד שעולה באיכותו אפילו על הסרט הראשון ונצמד באדיקות לגרסת הספר.
הכינו את הארנקים
אבל במרכז הכל נמצאת ג'ניפר לורנס. כמעט קשה להאמין שעד לפני שלוש שנים אף אחד לא הכיר אותה. המצלמה מאוהבת בה, מעניקה לה אינספור קלוזאפים ומקבלת בחזרה מנעד רגשות שנע בין שמחה לעצב, כעס וכאב. לורנס נכנסת לדמותה של קטניס כמו שמעט מאד שחקניות נכנסות לתפקידים שאינם מכוונים לפסלוני אוסקר. הכוונה כאן שלורנס נותנת ביטוי גם לצדדים הזועפים והמעצבנים של קטניס, שמוזכרים פעם אחר פעם בספר. לא מדובר בדמות שקל לאהוב, אבל באותה נשימה אי אפשר גם להוריד ממנה את העיניים וזה (עם כל הכבוד לעבודת הצילום והבימוי שסביבה) אפקט שמעט מאד שחקנים כיום מסוגלים לייצר.