בשנים האחרונות הולך ומתבסס תת-ז'אנר פופולרי של סרטים תיעודיים - סרטי הדוקו-טוויסט: אם בעשור הקודם להיטי הדוקו היו אלה שחשפו עוולות חברתיות גדולות, כמו הבלוקבאסטרים של מייקל מור, הרי שבשנים האחרונות קשה למצוא להיט דוקומנטרי שלא מכיל גילוי מפתיע בעלילה, כזו שנועד להפיל את הצופה מהמושב ולגרום לו לקרוא "המציאות חזקה מכל דמיון!".
כך נהנינו באחרונה מסרטים דוקומנטריים דוגמת "מחפשים את שוגרמן", שבו התברר כמה קל היה להסתיר מידע בעידן שלפני האינטרנט, "קאטפיש" שעשה ההפך והוכיח כמה סודות מתחבאים ברשת, "המתחזה" שחשף מיהם האנשים שמאמינים לשקרנים פתולוגים ו"טבלואיד" של ארול מוריס שמצא טוויסטים בסקנדל סקס מהעבר. גם בישראל, "הדירה", מהסרטים התיעודיים הבולטים בשנים האחרונות, השתייך לז'אנר.
איפה נמצאת האמת?
לאחר שכל בני משפחתה הקרובה הוצגו באופן חיובי ומתרפק, מתגלה פתאום באמצעות הראיונות כי מי שחשבנו מתחילת הסרט שהוא אביה של פולי הוא לא זה הביולוגי, וכי מרואין אחר, מפיק קולנוע קנדי שעד אותה נקודה הקהל לעג לחזותו החיצונית החריגה (הוא נראה כמעין שילוב גוצי בין אלברט אינשטיין לשחקן הפורנו רון ג'רמי) - הוא למעשה אביה של השחקנית הקנדית היפהפיה, שהכניס את אמה להריון כשניהלו רומן מחוץ לנישואים. הגילוי הזה מסופר בעל פה דרך עדויותיהם של המעורבים בפרשה, אבל המספרת בפועל היא פולי: פרטי הפרשה ידועים מן הסתם לכל המרואינים כבר בתחילת הסרט, אך באמצעות עריכה ערמומית פולי מצליחה ליצור את אותה תדהמה ותחושת גילוי מהנה שחווינו בסרטים כמו "שוגר מן" ו"קאטפיש".
המהלך הכפול הזה של פולי - מ"אמת", לגילוי האמת, לבלבול מוחלט - נשמע אמנם מתוחכם ומעניין על הנייר, ואכן הסרט מצליח ברגעים רבים לרגש, לבלבל ולסקרן בהתאם, בזכות העריכה והבימוי החכמים של פולי. אלא שהמהלך הזה גם מונע מהסרט להפוך ליצירה מרגשת באמת, ולחלופין מתוחכמת באמת: מצד אחד, סרטים טובים מזה של פולי, ובנאליים פחות, נוצרו מאז ימי "ראשומון" על הקשר הבעייתי שבין קולנוע לאמת, ועל הניסיון להגיע לאמת מתוך שלל גרסאות שלה. ומצד שני, הדרמה המשפחתית שמתגלה בו, מרגשת ככל שתהיה עבור המעורבים בה, מועצמת בעיקר בזכות האפשרות להציץ לחייה של אמנית יפהפייה ומוערצת. כל אלה הופכים את "סיפורים שאנו מספרים" לכמעט מרגש מספיק, כמעט מתוחכם מספיק - וכמעט רכילותי מדי - מכדי להפוך ליצירה גדולה באמת.