כשהכתוביות עולות בסיום הסרט "בית לחם", הקהל נשאר יושב בדממת אלחוט למשך כמה שניות. זו האינדקציה הראשונה, או בעצם האחרונה, להיותו דרמה מצוינת – הוא מצליח להמם את הקהל הישראלי.
למרות האסוציאציה הטבעית והשיוכים למחנה השמאל והימין כאחד, סרטו הראשון של יובל אדלר (שנכתב בשיתוף פעולה עם כתב השטחים הותיק עלי ואקד) איננו סרט פוליטי. כלומר, לא במובן של נטילת נרטיב דומינניטי במפת הסכסוכים האיזורית. למעשה, הוא לא מציע ולו תובנה אחת אודות המצב הישראלי-פלסטיני. אלו שמבקרים אותו בשל כישלונו לעשות כן כנראה לא לקחו בחשבון שאולי זו מראש לא הייתה כוונת המשורר.
פעולה נטולת תעמולה
אדלר וואקד הצליחו ליצור תמהיל היפר-ריאליסטי של מאזן הכוחות הלא-יציב בשטחים בין הארגונים הפלסטיניים, הרשות, הצבא והשב"כ, אשר בשילוב עם הקצב המהיר (טורבו ביחס לקולנוע הישראלי) והמשחק המצוין ולמעלה מזה, מביא לקפיצה מהירה ומתמדת בין נקודות ההזדהות של הצופים – מה שמחבל בנטיה להתבצרות פוליטית מול הסיפור ומותיר אותם על קצה הכיסא לאורך הסרט כולו.
בשורה התחתונה "בית לחם" מגולל עלילה מטלטלת אחת, ובמובן זה הוא לגמרי מותחן אקשן קצבי והופך קרביים, וללא ספק מהטובים שנראו כאן. אמנם לא כזה שניתן היה לספר אותו בכל מקום בעולם (כמו למשל, "מי מפחד מהזאב הרע" המצוין של קשלס ופפושדו), אבל עדיין פעולה (יחסית) נטולת תעמולה. השאלה האמיתית היא האם כבר הגענו לנקודה הפריווילגית שמאפשרת לספר סיפור לא פוליטי אודות הסכסוך הישראלי-פלסטיני רב-השכבות והמשתתפים; ומה זה בעצם אומר לגבי המציאות אי שם מעבר למסך הבד.
