לא ניסים ולא "פלאות": אבי נשר מאבד את הקסם

הרבה שאלות שאלתי את עצמי אחרי הצפייה ב"פלאות", סרטו החדש של אבי נשר. אחת מהן היא "מה"? שאלה חריפה יותר הייתה "למה"? אולי זה רק אני, אבל נדמה שסרטים ישראלים רבים מנסים לאחרונה להיות משונים בכוונה. לייצר בשם האמנות איזו אווירה מסתורית ולזנוח את הקוהרנטיות, הקצב או את העניין השולי הזה, נו אתם יודעים, עלילה.

והנה זה קרה גם לנשר, במאי וותיק ומעולה שחלק מסרטיו הקודמים ("הלהקה", דיזנגוף 99") נכנסו לפנתיאון של הקולנוע הישראלי וחלקם ("סוף העולם שמאלה", "פעם הייתי") הם פשוט אחלה סרטים. למרות שלא מדובר בשום פנים בסרט משעמם, ב"פלאות" לא מצליח נשר לשחזר את הקסם.

לא ממש צ'יינהטאון

אורי חזקיה, בתפקיד קולנועי ראשון לא מצליח להתעלות לגודל המעמד. הנונשלנטיות הזרוקה בה הוא מגלם את ארנב אינה מסתדרת עם החוויות אותה עוברת הדמות במהלך הסרט, והרצון התמידי להצחיק ולקחת הכל בקלילות הוא מינוס גדול. חזקיה אמנם מצליח להצחיק כשצריך, אבל נראה שיכולת משחק דרמטית היא מעל לכוחותיו. העמסת התפקיד הראשי על כתפיו הבלתי מנוסות של חזקיה היא טעות, אותה מגדיר היטב אדיר מילר, כשהוא אומר לחזקיה "אתה קלף טאקי במשחק פוקר".

אפרת גוש, בתפקיד חברתו לשעבר של ארנב, המתנסה בחזרה בתשובה ומתחבטת בשאלת השאלות "חיי הזוגיים לאן"? מצליחה להעניק לסרט טוויסט שיקי ומגניב וכיוון מחשבה מעניין הנוגע בקונפליקט הכל-נשי שבין הרצון הרוחני לזוגיות ואהבה אמיתית והיכן אפשר לממשו (אולי בחיק הדת?) לבין הרצון הגשמי לסיים את הערב בחיקו הסתמי של האקס, כל אקס.

אז רגע, באיזו עיר אנחנו שוב?

ומילה אחרונה, על ירושלים הבנויה. הסרט קיבל תמיכה משמעותית ממיזם הקולנוע והטלוויזיה של הרשות לפיתוח ירושלים, גוף שמטרתו עידוד היצירה הקולנועית בירושלים, ותמך בשנים האחרונות בסרטים רבים המצולמים בעיר. עד כאן טוב ויפה, פעילותה של הרשות בתחום היצירה הקולנועית היא פעילות מבורכת. לאחרונה אף נודע שירושלים קורצת גם להוליווד וכי ראש העיר בכבודו ובעצמו נסע לעיר הסרטים האמריקנית ונפגש שם עם מפיקים בכירים. אה-מה-מה? כל זה לא אומר שהסרט חייב להיות עמוס בכל כך הרבה חנופה לעיר. החל מהבקלוואה, ברכות השלום והבוקר טוב והקפה השכונתי בו כולם מכירים את כולם, דרך החומוס ומועדון הריקודים הכה-מגניב-שאין-בתל-אביב.

>> בואו לעמוד הפייסבוק שלנו