"האשמה, ברוטוס יקירי, איננה מוטלת בכוכבים, אלא בנו"
בחור חכם השייקספיר הזה. עוד ב-1599, הרבה לפני שזה היה מיינסטרים, הוא כתב את הציטוט הזה למחזה "יוליוס קיסר" (שעליו מבוסס שמם של הספר והסרט) כדי לרמוז לנו להפסיק עם הבולשיט. אפשר להמשיך להעלים עין נוכח עיבודים קולנועיים חלשים לספרי נוער נהדרים ("המשחק של אנדר", לא נשכח ולא נסלח) ולהאשים את האולפנים, השחקנים, הבמאים והתסריטאים. תיכף נעשה את כל זה, אבל עמוק בפנים נדע שזאת לא פחות מכך גם אשמתנו. קצת נאיבי לחשוב שכל סיפור מוצלח שקראנו על דף נייר יכול לעבור את המהפך אל המסך הגדול. עוד יותר נאיבי לחשוב שגוף מסחרי כמו הוליווד לא יתאים אותו למטרותיו ובכך יפגע לא מעט בקסם שלו. גודל הציפיות מ"אשמת הכוכבים" משפיע לא מעט על האכזבה ממנו.
"אשמת הכוכבים" של ג'ון גרין היה אחד מהספרים הכי מדוברים של 2011. המבקרים היללו, יותר ממיליון עותקים נמכרו ואיתם זינקו גם מכירות הטישו. העלילה מתמקדת בדמותה של הייזל-גריס לנקסטר (שיילין וודלי) בת ה-16, שסובלת מגידול סרטני בריאותיה. מעטה הציניות שדרכו היא רואה את חייה נשבר עם הופעתו של אוגסטוס ווטרס (הנזל אלגורט), בקבוצת התמיכה שבה היא משתתפת. ווטרס, כדורסלן שוויצר וחתיך שנאלץ לעבור כריתת ברך בעקבות הסרטן, מתאהב בה מיד והשניים יוצאים יחד למסע מרגש בעקבות חלומה הגדול מכולם. בדרך הם כמובן יגלו כמה כואבת יכולה להיות אהבה, אפילו בגיל צעיר.
הסיבות די ברורות: הנוסחה הזאת מוכרת כרטיסים. בדיוק כמו סרטי הקומיקס, גם לדרמות הנעורים יש קהל קבוע. הוא מגיע כדי לראות את סיפור האהבה קורע הלב שלו, לבכות אל תוך הפופקורן וללכת הביתה. הבעיה היא שבשביל בכי צריך קשר רגשי, וכזה פשוט אין ב"אשמת הכוכבים". יכול להיות שזו הבחירה לשים את הדשה על החלק הדביק והצפוי של מערכת היחסים בין הייזל לאוגסטוס, יכול להיות שזו העובדה שהכימיה בין שיילין וודלי להנזל אלגורט פשוט לא עבדה על המסך הגדול. יכול להיות שבמאי מוצלח יותר מג'וש בון (שברזומה שלו תמצאו קומדיה רומנטית כושלת אחת וזהו) היה יכול לעשות מכל זה יותר. מה שבטוח הוא שהסרט "מצליח" להרגיש גם ארוך מדי וגם שטחי במקביל, וזה אף פעם לא סימן טוב.
"אשמת הכוכבים" הוא לא סרט נורא. יש בו רגעים משעשעים וגם כמה מרגשים, לורה דרן נהדרת בתור אמא של הייזל והדמות של אייזק, החבר העיוור של אוגסטוס, גונבת את ההצגה בכל פעם שהיא מפציעה על המסך. גם שיילין וודלי ואנזל אלגורט, כל אחד בפני עצמו, עושים עבודה טובה בסך הכל. הבעיה היא שבסרט שכל כך התאמץ להכריז על עצמו כשונה ומיוחד, מה שבולט הוא דווקא עד כמה הוא דומה להחריד לכל מה שבא לפניו. זה מרגיש מפוספס, אם האמנתם להבטחה הזו, ובעיקר אם חיפשתם לחוות את הקסם של הספר השנון והמיוחד הזה מתעורר על המסך. האירוניה היא שזה גם בדיוק מה שיימנע מרובכם את המטרה המוצהרת של הסרט: להפעיל את הממטרות.