הורג אותם ברכות: ביקורת

הורג אותם ברכות (צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג) — תגיד עוד פעם "איחוד בשמאל", נראה אותך|צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג

אלא אם סופה טרופית עושה את דרכה ישירות אל הסלון שלו, אין יותר מדי דברים שמטרידים את האמריקני הממוצע. בסופו של דבר זאת תמיד הייתה "הכלכלה, טמבל". הכלכלה שהכניסה את ברק אובמה לבית הלבן ועכשיו מאיימת להפיל אותו, שתקבע אם כדאי לקנות את האייפון החדש או לא, ושתכריע אם בכריסמס הקרוב סנטה יהיה עסוק בחלוקת מתנות החדשות, או ימשיך לשכב על הספה ולהשמין את עצמו למוות. ב"הורג אותם ברכות" לוקח אנדרו דומיניק האוסטרלי ("ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי הפחדן רוברט פורד") את המשוואה הזאת ומוכיח שהיא נכונה לכל שכבות האוכלוסייה האמריקאית: מהמושכים בחוטים ועד אחרוני עכברי הפשע מהרחוב.

עלילת הסרט מתרחשת בניו אורלינס המתאוששת מהוריקן קתרינה, שם מאפיונר וותיק (וינסנט קוראטולה, הזכור לטוב כג'וני סאק מה"סופרנוס") וצמד פושעים עלובי מראה (סקוט מקניירי ובן מנדלסון), מחליטים לשדוד משחק פוקר שמתנהל בחסות המאפיה. הם לא מתארים לעצמם שבכך יקפיאו את השרשרת הכלכלית בעולם הפשע המקומי, ויביאו לשכירתו של מתנקש מיומן (בראד פיט), שיגיע לצוד את האחראים למעשה.

תלמד ריצ'י, ככה עושים את זה נכון

אם משהו בתיאור העלילה הזאת מצלצל לכם מוכר, אתם לא טועים. החלק הראשון של "הורג אותם ברכות" כולל בתוכו רגעי שנינות גאוניים, מהסוג שגיא ריצ'י יכול רק לחלום עליו. תשכחו מכל מה שהכרתם ב"לוק סטוק" ו-"סנאץ'", הפושעים של של דומיניק מסטולים יותר, מלוכלכים הרבה יותר וקומיים לדרגה של קאלט. בשלב מסוים הסרט עצמו משתף פעולה עם הדאחקה כשקוגאן תוהה כמה מטומטמים יכולים להיות האנשים שהוא נשלח לצוד. מכל ההברקות שרצות במהלך החלק הזה, אל תפספסו את זו שבה מוצגת הדרך הכי אידיוטית להעלות רכב באש.

בדיוק כשם שהוא יודע לשעשע במקוריות, משנה הסרט בבת אחת את הטון בחלקים האלימים שלו, וכאלה לא חסרים. פסקול מוגבר יוודא שכל פיצוח עצם באגרוף (ועצמות מתפצחות שם בתדירות של פופוקורן במחיר מופקע) יורגש עמוק בבטן, אפקט "זמן קליע" וזוויות צילום מרהיבות מציגים לפרטי פרטים פרצי דם ומעוף של קליעים מהקנה ועד החלק האנליטי של המוח. מעל כולם מרחפת ההשפעה של טרנטינו, בעיקר בזכות השילוב בין רגעים מגניבים ושנונים, לכאלו שיגרמו לכם לכסות את הפנים כדי לא להיפגע מרסיסי טחול תועים.

רק אל תספרו לו שהוא מגניב

דומיניק שולט ביד רמה בעיצוב הוויזואלי של הסרט: אפקטים מעורפלים נכנסים לפעולה כדי לבטא רגעי סטלה, זוויות צילום לא שגרתיות (קרב בתוך בית שמצולם כולו כשהמצלמה מוצבת בחוץ) ועריכה נהדרת, שמקשרת כל העת בין העלילה שעל המסך לאמת שנמצאת שמאחורי הקלעים: באמריקה הפשע הוא ביזנס כמו כל דבר אחר, ובכלכלה הזו שולט מי שמחזיק ברובה הכי גדול. האפקט הזה בא לידי ביטוי גם בפסקול נהדר, שמגיע לשיאו בסצנה פנטסטית שבה מוצג קוגאן לראשונה על המסך, על רקע הנבואה מבשרת הרעות של ג'וני קאש. הבעיה עם כל הטוב הזה? בשלב מסוים זה קצת עולה לבמאי לראש. התוצאה היא שילוב של דמויות הזויות (ג'יימס גנדולפיני כמתנקש מזדקן וממורמר) וסצנות ארט האוס, שמנפחות את העלילה בלי הצדקה ופוגמות בקצב של הסרט.

ואם כבר מזכירים את פיט, אי אפשר שלא להתפעל שוב מהקלות שבה הוא מצליח להביא כל כך הרבה קלאסה למסך, בלי מאמץ ובלי יותר מדי דקות מסך. צוות השחקנים המבריק שלצידו משלים גלריה של דמויות נהדרות שעוד יהפכו מודל לחיקוי עבור לא מעט סרטים שיגיעו בעתיד. לצד כל אלה בולטים הוויזואליה, השנינות ותחושת המגניבות הכללית, שהופכים את "הורג אותם ברכות" לסרט שממש לא כדאי לפספס. מצד שני, נסו לא להחמיא יותר מדי - יש לו נטייה לעוף על עצמו.