קוונטין טרנטינו תמיד ידע להסתכל מהצד על עולם הקולנוע, להבין אותו טוב מכולם ולהגות מסקנות נבונות: בראיונות שהעניק לכבוד סרטו האחרון "ג'אנגו ללא מעצורים", חזר הבמאי המהולל והכריז כי סביר שיפרוש מעשיית סרטים בעשורים הקרובים לחייו, ולו בכדי שלא להפוך לאחד מאותם במאים מזדקנים שתהילתם אחריהם, והם ממשיכים לעשות סרטים בינוניים שזוכים להגיע לאולמות רק בגלל חסד נעורים.
קשה להאשים את טרנטינו שהתאכזב, לכאורה, מהבינוניות שאליה הידרדרה הקריירה של דה-פלמה מאז הפעם האחרונה שסרטיו זכו להצלחה, לפני כמעט שני עשורים, עם הפרק הראשון בסדרת 'משימה בלתי אפשרית' ו'עיני נחש' המהנים. מאז, סימני ההיכר של דה-פלמה - השליטה הווירטואוזיות שלו בכלים הקולנועיים, לצד נגיעות טראש וסרקזם לא-מתנצלים - הלכו ונעלמו מסרטיו, התקציבים שמהם נהנה צנחו בהקדם ויחד איתם הערכת הביקורת.
פחות מותחן, יותר פרק של סיינפלד
על פני השטח, 'תשוקה' הוא כישלון טוטאלי בכל קנה מידה קולנועי. אפשר לדמיין כבר עכשיו את נחירות הבוז שיישמעו באולמות ברחבי הארץ, כשהקהל שיבוא לצפות ב"החדש של רייצ'ל מקאדמס" יגלה את רמת ההפקה הנמוכה של הסרט: התפאורות נראות כאילו נרכשו ב'הום סנטר', הצילום הדיגיטלי כעור ועקום, רמת המשחק נעה בין המוגזמת לנלעגת והמבטאים של שחקני המשנה הגרמנים מכאיבים בעור התוף. לא רק הצדדים הטכניים של הסרט צורמים, אלא גם התסריט, שמבוסס בחופשיות על זה של מותחן צרפתי מלפני שלוש שנים: לעתים נדמה שדה-פלמה דוחף בכוח לעלילת המתח אלמנטים שנועדו לייצג את "רוח הזמן" מחד (סרטונים ויראליים, פורנו ביתי ומיילים מזויפים), ומאידך לסמן 'וי' על רשימת הנושאים שהעסיקו אותו בסרטיו בעבר: תאומות מרושעות, מסיכות, כפילים והשתקפויות צצים כאן בשפע. העומס הזה כופה על הסרט השתלשלויות אירועים כה מופרכות ומגוחכות, עד שהוא מזכיר יותר פרק של 'סיינפלד' מאשר סרט מתח, ולמען האמת, ייתכן שכקומדיית טעויות 'תשוקה' היה מצליח הרבה יותר.
טראש מענג
ההגזמה הזאת חוזרת מספיק פעמים במהלך הסרט, עד שאי אפשר אלא להבין שמדובר באצבע משולשת גדולה לכיוון הוליווד, ביתו העזוב של דה פלמה, ולמסחור שנוגס בה בכל חלקה. בנוסף, מי שלא ימות מצחוק או משעמום בחלקו הראשון של הסרט עשוי לבוא על סיפוקו בחציו השני, שבו זונח הסרט במקצת את הטראש, מענג ככל שהיה, לטובת עלילת המתח. בחלק זה גם מתגלה מחדש קמצוץ מהווירטואוזיות הקולנועית הרדומה של הבמאי, בשתי סצנות מרשימות - האחת היא סצנת רצח ארוכה המוגשת במסך-מפוצל לצד ריקוד בלט, והשנייה היא סיקוונס הסיום המוגש בעריכה קצבית ומתוזמנת לעילא, ומזכירה את ימיו הגדולים של הבמאי שתמיד ידע לערוך מחוות להיצ'קוק טוב מכולם.
