קוונטין טרנטינו תמיד ידע להסתכל מהצד על עולם הקולנוע, להבין אותו טוב מכולם ולהגות מסקנות נבונות: בראיונות שהעניק לכבוד סרטו האחרון "ג'אנגו ללא מעצורים", חזר הבמאי המהולל והכריז כי סביר שיפרוש מעשיית סרטים בעשורים הקרובים לחייו, ולו בכדי שלא להפוך לאחד מאותם במאים מזדקנים שתהילתם אחריהם, והם ממשיכים לעשות סרטים בינוניים שזוכים להגיע לאולמות רק בגלל חסד נעורים.
קשה להאשים את טרנטינו שהתאכזב, לכאורה, מהבינוניות שאליה הידרדרה הקריירה של דה-פלמה מאז הפעם האחרונה שסרטיו זכו להצלחה, לפני כמעט שני עשורים, עם הפרק הראשון בסדרת 'משימה בלתי אפשרית' ו'עיני נחש' המהנים. מאז, סימני ההיכר של דה-פלמה - השליטה הווירטואוזיות שלו בכלים הקולנועיים, לצד נגיעות טראש וסרקזם לא-מתנצלים - הלכו ונעלמו מסרטיו, התקציבים שמהם נהנה צנחו בהקדם ויחד איתם הערכת הביקורת.
פחות מותחן, יותר פרק של סיינפלד
גם 'תשוקה', סרטו החדש שיוצא השבוע למסכים, מצטרף לכאורה לרצף הכישלונות הזה. העלילה, המתרחשת בברלין עקב אילוצי ההפקה, מתארת מערכת יחסים לסבית שהולכת ונהפכת אלימה בין שתי עובדות במשרד פרסום בינלאומי. איזבל שחורת השיער (נומי רפאס) היא פרסומאית מתחילה ומוכשרת במשרד, שזוכה בקידום דרך מיטתה של הבוסית הבלונדינית קריסטין (רייצ'ל מקאדמס). היחסים בין השתיים הופכים לסדיסטיים ורצחניים כשלתמונה נכנסים לסבית שלישית גרמנייה וג'ינג'ית, וכן בחור בעל צבע שיער ומבטא אקראיים. מרובע-האהבים הזה הולך ומסתבך עד הרצח הבלתי נמנע, שלאחריו הופך הסרט לתעלומה בלשית בניסיון להתחקות אחר הרוצח.
על פני השטח, 'תשוקה' הוא כישלון טוטאלי בכל קנה מידה קולנועי. אפשר לדמיין כבר עכשיו את נחירות הבוז שיישמעו באולמות ברחבי הארץ, כשהקהל שיבוא לצפות ב"החדש של רייצ'ל מקאדמס" יגלה את רמת ההפקה הנמוכה של הסרט: התפאורות נראות כאילו נרכשו ב'הום סנטר', הצילום הדיגיטלי כעור ועקום, רמת המשחק נעה בין המוגזמת לנלעגת והמבטאים של שחקני המשנה הגרמנים מכאיבים בעור התוף. לא רק הצדדים הטכניים של הסרט צורמים, אלא גם התסריט, שמבוסס בחופשיות על זה של מותחן צרפתי מלפני שלוש שנים: לעתים נדמה שדה-פלמה דוחף בכוח לעלילת המתח אלמנטים שנועדו לייצג את "רוח הזמן" מחד (סרטונים ויראליים, פורנו ביתי ומיילים מזויפים), ומאידך לסמן 'וי' על רשימת הנושאים שהעסיקו אותו בסרטיו בעבר: תאומות מרושעות, מסיכות, כפילים והשתקפויות צצים כאן בשפע. העומס הזה כופה על הסרט השתלשלויות אירועים כה מופרכות ומגוחכות, עד שהוא מזכיר יותר פרק של 'סיינפלד' מאשר סרט מתח, ולמען האמת, ייתכן שכקומדיית טעויות 'תשוקה' היה מצליח הרבה יותר.
טראש מענג
אלא שייתכן שהקומדיה הזו דווקא מכוונת. מעריציו של דה-פלמה שיבואו לסרט מוכנים, עשויים לגלות שהוא הולך בכוונה על הקו הדק שבין דרמה לפארסה: מי שמכיר את עבודותיו הישנות כגון 'לבוש לרצח' או 'קארי' יודע שהגיחוך וההגזמה תמיד נכחו בהן, לטוב ולרע, וכך זה גם ב'תשוקה'. נכון, הפעם חלק גדול מהגיחוך הזה נובע מההפקה הדלה, אבל השובבות של הבמאי בן ה-73 לא נעלמה. קחו לדוגמה את הסצנה הראשונה בסרט, שנפתחת בקלוז-אפ אימתני על גבו של מחשב מקינטוש עם לוגו התפוח המפורסם של 'אפל' - זו שמחשביה צצים באורח פלא בכל סרט הוליוודי בשנים האחרונות.
ההגזמה הזאת חוזרת מספיק פעמים במהלך הסרט, עד שאי אפשר אלא להבין שמדובר באצבע משולשת גדולה לכיוון הוליווד, ביתו העזוב של דה פלמה, ולמסחור שנוגס בה בכל חלקה. בנוסף, מי שלא ימות מצחוק או משעמום בחלקו הראשון של הסרט עשוי לבוא על סיפוקו בחציו השני, שבו זונח הסרט במקצת את הטראש, מענג ככל שהיה, לטובת עלילת המתח. בחלק זה גם מתגלה מחדש קמצוץ מהווירטואוזיות הקולנועית הרדומה של הבמאי, בשתי סצנות מרשימות - האחת היא סצנת רצח ארוכה המוגשת במסך-מפוצל לצד ריקוד בלט, והשנייה היא סיקוונס הסיום המוגש בעריכה קצבית ומתוזמנת לעילא, ומזכירה את ימיו הגדולים של הבמאי שתמיד ידע לערוך מחוות להיצ'קוק טוב מכולם.
סביר להניח ש'תשוקה' לא יקנה לדה-פלמה מעריצים חדשים, אבל מותר להמר שאת קוונטין טרנטינו הסרט יספק. ילד הפלא הקולנועי ידוע כמי שמעדיף סרטים שלא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות, וכזה הוא בדיוק 'תשוקה' - סקספלויטיישן מחרמן שלא מתבייש במה שהוא.