אחרי ההצלחה המסחררת בלשון המעטה של "ואלס עם באשיר", ארי פולמן הבין כנראה שעכשיו הוא יכול לעשות מה שבא לו; זה בדיוק מה שהוא עושה ב"כנס העתידנים", הסרט המוזר, המרהיב והשאפתני של השנה, שכדאי לצפות בו אבל אסור בשום אופן לצפות להבנה עמוקה, כמו זאת שנוצרה (יש לקוות) בראש של פולמן כשהגה את הסרט, לגבי מה בעצם הוא רוצה.
נתחיל מהסוף, כי עבור הקהל רק ההשקעה בהפקת הסרט, שאיננה מזדמנת יום יום לבמאים ישראלים, היא סיבה לפקוד את אולמות הקולנוע: השתתפו בה לא פחות מחמש מדינות (ישראל, צרפת, גרמניה, בלגיה, לוקסמבורג ופולין) וגויסו עבורה שחקנים הוליוודים דוגמת רובין רייט, הארווי קייטל, ג'ון האם, דני יוסטון ופול ג'יאמטי. במאי האנימציה יוני גודמן והאנימטור דוד פולנסקי, שעבדו עם פולמן על 'ואלס עם באשיר', הגיעו גם הם כדי לפקד על חציו השני והמונפש של הסרט.
בחלקו השני היא כבר מגיעה לכנס של מירמאונט, שנים מאוחר יותר, אחרי שדמות האנימציה שלה הפכה להצלחה, בעיר המוגדרת "עיר לאנימציה בלבד", שהכניסה אליה מחייבת שאיפת תרכובת שהופכת את השואף לדמות מצוירת. כאן מתחיל החלק הפרוע, המשונה והמדהים, שנכנס ויוצא מתודעות שונות בלא התראה, ולכן גם עלול לבלבל ולעייף.
העושר והעומס של החצי המונפש של "כנס העתידנים" הופך בהדרגה – תלוי מה הסיבולת הטבעית שלכם – למעיק. העניין הוא שלא מדובר כאן בפאק בעריכה אלא ביצירת עולם בדיוני נהדר וצבעוני כל כך שהוא מביא לתחושת מחנק וסחרחורת. זה החלק הדיסטופי המצוין, שמדגים איך עולם שכולו הנאה להמונים נהיה מהר מאוד דוחה. החלקים שבהם האנימציה והצילום מתחלפים ביניהם ומציגים את העולם "האמיתי" כבר נופלים לשטאנץ דיסטופי מעט מעייף וארוך.
