סרטי קולנוע ומחשבים לא באמת כל כך שונים כשחושבים על זה. בשני המקרים טיב החלקים שמתחת למכסה המנוע והשילוב הנכון ביניהם קובעים את מידת ההצלחה. סטיב ג'ובס אמנם נודע בזכות העין העיצובית החדה שלו, אבל המוצרים שהביא לעולם נבנו תמיד מהחומרים הטובים ביותר בשוק. לפעמים כאלה שהשוק אפילו לא הכיר קודם. כי בלי מעבד איכותי, בלי מערכת הפעלה ידידותית ובלי מנוע גרפי חזק, כל מה שבחוץ הוא רק אריזה יפה. עכשיו רק החליפו את המעבד בתסריט, את מערכת ההפעלה בבימוי ואת המנוע הגרפי בעריכה וקיבלתם את ג'ובס.
הטעות הגדולה באמת שעשו אולפני "Open Road Show" עם "ג'ובס" היא ההחלטה לשחרר אותו כסרט קולנוע בהפצה רחבה. זאת למרות שדי ברור שבעיניהם היה מדובר בלא יותר מסרט טלוויזיה, שנועד להעביר אותנו בין תחנות חייו המרכזיות, מבלי לספק כל אמירה משמעותית, טוויסט דרמטי או נקודת מבט מקורית כלשהי. באותה מידה אפשר לוותר על 40 השקלים לכרטיס והשעתיים של זמן הריצה ופשוט לעבור על דף הויקיפדיה של מייסד "אפל". ככה גם תחסכו מעצמכם את איכויות המשחק של אשטון קוצ'ר, אבל לזה עוד נגיע.
השמן עם המלחם
"ג'ובס" סובל מכל כך הרבה בעיות שכדי לעמוד על כולן נזדקק למדור שבועי. יש בו דיאלוגים שהיו מעליבים את האנה מונטנה, סצנות נאום מצופות בקיטש ומלאות בפאתוס ודמויות כל כך בנאליות עד שנראה היה כאילו נכתבו בהפסקה קפה. קחו לדוגמא את סטיב ווזניאק, שותפו וחברו הקרוב של ג'ובס. כל מה שתוכלו ללמוד עליו אחרי שעתיים של צפייה הוא שמדובר באיש שמן שמתמחה בהלחמת צ'יפים. מה שעצוב הוא שמדובר באחת הדמויות היותר עגלות בסרט.
נו מילא, מי צריך דמויות מורכבות? עם עריכה טובה אפשר לפתור כמעט הכל. אבל נראה שגם כאן העדיפו לחסוך (מי יודע? אולי הבמאי והמפיק הוא גם העורך במקרה הזה). רגע אחד הגאון מפאלו אלטו יושב עם חברתו ומריץ סמים, רגע אחר כך היא כבר פורצת לחדרו בוכה ומספרת לו על היריון, והופ קופצים להשקת המחשב החדש (מתי זה קרה? מי יודע), אין הרבה זמן כי הנה הוא כבר נשוי עם שני ילדים שאחת מהם כבר מתבגרת בחופשת קיץ. רגע אחד הוא מפוטר מהחברה אותה ייסד ובשנייה שלאחר מכן הוא מוחזר אליה כאילו לא עברו 12 שנים סופר משמעותיות בתווך. אף נקודת זמן לא משמעותית באמת כי היא נועדה בסך הכל לדרוך חזק על בלוטות הרגש שלנו בציפייה נואשת לדמעות.
הכי רחוק מהמקור
לזכותו של אשטון קוצ'ר ייאמר שהתסריט עושה כמעט הכל כדי לעזור לו להיות גרוע. אין קלישאה שנמלטה מידי הכותבים, אף דמות לא מייצרת מינימום של חיבור או רגש ונראה שברוב המקרים סומכים עלינו שנשלים את החסר (חכו לסצנת הריב עם ביל גייטס, לא תבינו מאיפה זה נפל עליכם). צריך גם לציין שהוא קלט היטב את העניין הזה של ההליכה השפופה. אבל מה עם קצת אלגנטיות בהגשה? בכל זאת מדובר פה בדמות שדגלה בדיוק ובפרטים הקטנים. קוצ'ר מתאמץ מדי כשהוא צועק, משעמם מדי כשהוא מנסה לעורר השראה ובעיקר חסר כל כריזמה. ברור לחלוטין שהבחירה בו נעשתה על רקע דמיון מסוים בינו לבין האיש שאותו הוא מנסה לגלם. אבל זה כבר שוב הסיפור על האריזה היפה שמסתירה מעט מאד מתחת למנוע.
כמעט אי אפשר שלא להשוות את "ג'ובס" לסרט אחר שהתמקד בגאון טכנולוגי רק לפני שלוש שנים. "הרשת החברתית" של דיויד פינצ'ר ואהרון סורקין התמודדה גם היא עם אותה הבעיה: סיפור טכני שבמרכזו חנון על שהצליח לשנות את העולם באמצעות כתיבה של שורות קוד. הפתרון שלהם היה להפוך את כל זה למעטפת ולהתמקד ביחסים הבין אישיים, באינטריגות ובבגידות שהולידו את הדרייב לייצר משהו שאיש לא עשה לפני כן. ההשלכות של מעשיו של מארק צוקרברג על הסביבה הקרובה אליו: התרגום של מושגים כמו מניות ואחוזי אחזקה לערך החברות והתסכול בהמתנה למישהי שתאשר את הצעת החברות שלך. יחי ההבדל הקטן.
בהקבלה לעולם המושגים שלו, ג'ובס הוא כמו מחשב 286 עם צג מרצד ובאגים במערכת ההפעלה.לא הייתם מקדישים לו שתי שניות אם הייתם נופלים עליו בזפזופ מקרי להולמרק (שם מקומו) והאיכות הירודה שלו אפילו לא מספיקה כדי לייצר לו ערך נוסטלגי. אין בו כל טביעת אצבע אמנותית משמעותית וכל קיומו מוצדק בכך שהשחקן שמגלם את הדמות הראשית נראה ממש דומה לה אם הוא שומט את הכתפיים בזווית נכונה. הכי רחוק מהמחדש האולטימטיבי שעליו מנסה הסרט לרכב.