אחרי שסרט הביכורים הקטן והצנוע שלך הופך ללהיט ואף מועמד לכמה אוסקרים, עומדות בפניך שתי אפשרויות - להתחיל ליהנות מתקציבי ענק ולביים סרטי אולפנים מנופחים, או לעמוד בפיתוי ולהמשיך ליצור סרטים אישיים בשולי הזרם. במהלך 2013 זכינו להתאכזב מיצירות של כמה במאים שבחרו באפשרות הראשונה והקלה, כמו "שבעה פסיכופטים" של מרטין מקדונה שחירב את הקרדיט שניתן לו לאחר "ברוז'", ו"אליסיום" של ניל בלומקאמפ שהשחית את תהילת "מחוז 9" לשווא. במקביל, יכולנו ליהנות גם ליהנות מקיום ההבטחה של במאים כמו דרק סיאנפרנס ("בלו ולנטיין") עם "מקום בתוך היער" המשובח.
הבמאי סקוט קופר ניצב בפני בחירה דומה לפני כשנתיים, לאחר שסרט הביכורים שלו "Crazy Heart" ("לב מטורף") זכה בשבחים נדירים, זיכה את כוכבו ג'ף ברידג'ס באוסקר ראשון ואף גרף אוסקר נוסף עבור שיר הנושא הקליט שלו. "קרייזי הארט" לא הוקרן בישראל משום שהעז לעסוק במוזיקת קאנטרי - הז'אנר היחיד שמסוגל לגרום לכל ישראלי להימלט בבהלה מקופות הקולנוע - אך מתחת למסווה של דרמה מוזיקלית התחבא בו סיפור יפהפה ומרגש על אהבה בגיל מאוחר.
כעת חוזר קופר עם "אחים בדם", ונדמה שהבמאי הטירון הצליח לזכות בשתי האפשרויות גם יחד - "אחים בדם" הוא סרט שהולך על הכל ובגדול, אך מצליח להישאר נאמן לרוח העצמאית והאינטימית של סרט ביכורים. כך, הדבר הראשון הבולט בו לעין הוא אנסמבל השחקנים הנדיר שממנו נהנה הפעם הבמאי: כריסטיאן בייל וקייסי אפלק הם ראסל ורודני, אחים תפרנים בעיירה אמריקאית ענייה, שמרוויחים את לחמם איש איש בהתאם לאופיו - ראסל המיושב בדעתו עובד במפעל המקומי, בעוד שרודני, ששב הלום קרב מעיראק, משתתף בקרבות אגרוף ומסתבך בסכסוך שבין מאפיונר מקומי טוב לבב (ווילם דפו) וסוחר סמים פסיכופט בשם הארלן (וודי הארלסון). התסבוכת הזו לא יכולה אלא להסתיים באופן טראגי, ולאחר שרודני מוצא את עצמו בין ציפורניו של הארלן, ראסל נאלץ לנקום את דם אחיו.
נקמת המצלמה
בנוסף לכל אלה, קופר מגבה את "אחים בדם" בכמה רגעים קולנועיים וירטואוזיים שמוכיחים שוב את שהוכח השנה גם ב"כוח משיכה" - כשהתסריט מקרטע, תנועת מצלמה אחת יכולה להיחקק בזיכרון יותר מאלף דפי דיאלוג. כך, למרבה המזל, סצנת הפתיחה של "אחים בדם" מציגה את אחד השוטים היפים והמהפנטים שנראו השנה בקולנוע, כאשר המצלמה של קופר יורדת לאט לאט אל תוך דרייב-אין, שבו הארלן הפסיכופט עומד להוכיח את מפלצתיותו. זהו שוט פתיחה תמים לכאורה, אלא שקופר שותל על מסך הדרייב-אין קטע סרט נוסף, שנע באותו כיוון ומהירות של מצלמת הסרט ה"אמיתי" שבו אנו צופים. קשה להסביר מדוע האפקט שנוצר כה עוצמתי, אבל התוצאה היא של מעין נחיתה אל תוך חלום בתוך חלום, או סיוט כפי שיתברר בהמשך. התחושה החלומית-הסיוטית הזו מלווה את הסרט לכל אורכו, בין היתר בזכות פסקול מענג שנע בין "פרל ג'ם" לסאונד אלקטרוני מעוות. גם סיום הסרט יביא על סיפוקו את מי שסבל מקלישאות הסרט עד אז, שכן הוא מציג סצנת נקמה פשוטה אך אכזרית, ארוכה ואלימה להפתיע.
הבמאי הקלאסי הווארד הוקס נהג לומר שמה שדרוש לסרט גדול הוא לא יותר משלוש סצנות טובות ואפס סצנות גרועות. ב"אחים בדם" אין סצנות גרועות, רק כאלו שראינו מספיק פעמים כדי לפהק מולן, אך יש בו כמה סצנות מרשימות ואלימות מספיק כדי שייחקקו בזיכרון.