נתחיל בשאלה: מה הופך סרט טיסה למוצלח? האם היכולת לעבור בין סצינות בצורה טבעית והגיונית בלבד? אולי האפשרות להשאיר קו מסויים של מתח, גם אם צפוי להחריד, כך שהמוח של הצופה לא ייתקף חרדה בגובה 30 אלף רגל, אך עדיין יעריך אותו כמוצר תרבותי, שלא העליב אותו עד עומק נשמתו? את הקושיות האלה שאלתי את עצמי, תוך כדי בהייה בסרטו החדש של הבמאי הגרמני, שככל הנראה מעולם לא שמעתם עליו, פיליפ שטולזל. הסיבה לכך היא בגלל שבשלב מסוים הבנתי שהאקס-פטריוט היה יכול להיות מהנה הרבה יותר, אילו הייתי מוקף בדיילות ובדרכי לחופשה באירופה. הבעיה היא שבמהלך אותו הזמן ישבתי עדיין באולם הקולנוע, משועמם עד נימי נשמתי.
צופה בית הקולנוע הוא, באורח כמעט פלאי, חכם יותר מכל מי שראשו נמצא אי שם בעננים בדרך לאתר אקזוטי בעולם. מדהים כמה החושים שלנו מתחדדים באפלה של האולם, בניגוד למה שקורה על המסך הקטן הממוקם בראש הכיסא שממול. איכשהו האוזניות המעצבנות האלה עם הספוג המגרד, צרחות התינוקות ואווירת הדחיסות, מצליחים לגרום גם לסרטים הכי מטופשים בעולם להיראות מהנים בצורה כזאת או אחרת. חורים בעלילה יציקו לכם כשאתם באולם, בעוד על המטוס הן יכולות בסך הכל הפסקה מבורכת מהנודניק שיושב לידכם, וממש רוצה לדעת אם אפשר לקחת את חצי המטבוחה שלא פתחתם.
מה שקורה בבלגיה, לא מעניין כלב
סליחה עם אני מלהג כל כך הרבה על ההבדל בין סרט טיסה לבין סרט קולנוע. אני פשוט חרד לרגע שבו אאלץ לספר את העלילה של האקס-פטריוט. סביר להניח שרק מלנסות לשחזר בראש את העלילה של הסרט כדור השינה הזה אני עלול לנקר שוב. טוב, אז ארון אקהרט המסכן חי בבלגיה. הוא איזה מומחה אבטחה או משהו כזה. הכי טוב שיש. הוא גם גר עם הבת שלו, שלא מבינה מה הם עושים בבלגיה ורוצה למרוד באבא שלה. יום אחד, שניהם מגיעים למשרד ומגלים שהמשרד איננו. כלום. קפוט. מכאן הם מתחילים להתגלגל בבלגיה, שהיא כאמור המקום הכי מסעיר עלי אדמות, במטרה לגלות לאן נעלמו החיים שלהם. כמובן שמישהו מנסה להרוג אותם. כמובן שבדרך נגלה סודות מעברו של אקהרט (שיודע משום מה קראטה וקרואטית שוטפת), כמו זה שהבת שלו מעולם לא טרחה להתעניין למה הגב שלו מלא בצלקות. לא שריטה פה או שם, הוא נראה כמו מישהו שראה מקרוב את אסון הכרמל. אבל בסדר, לא נהרוס לכם את ההפתעה, אולי אתם מתכננים חופשה מתישהו.
אל הסיפור המרתק הזה מצטרפת גם אולגה קורילנקו. היה לה השנה תפקיד טוב בהרבה מזה בסרט "שבעה פסיכופטים", אבל זה בעיקר כי היא מתה שם חמש דקות אחרי שהפציעה לראשונה. באקס-פטריוט אנחנו מקבלים תצוגת משחק קצת יותר נרחבת שלה, וזה לא מחזה נעים לעין. אפשר לציין לטובה את לינה ליברטו, שמגלמת את ביתו של אקהרט, ובתור נערה בת 16 אכן נכנסת היטב לתפקיד של נערה בת 16. הדמות שלה כל כך מטומטמת, מעצבנת, ועושה את כל ההחלטות הלא נכונות, שזה כמעט אמין.
סוף סוף מצאנו פטריוט
ובכל זאת, אקס-פטריוט מכיל הישג אחד משמעותי: מדובר בסרט שבו תרגום השם מעניין יותר מכל פרט עליו. באנגלית, הוא נקרא "The Expatriate", שפירושו "הגולה". התרגום העברי הוא לא רק דבילי ברמות שקשה בכלל להבין, הוא גם חתיכת פרשנות יתר לסרט שדי קשה לעשות לו פרשנות יתר. ברוב המדינות הוא נקרא פשוט "מחוק" ("Erased"), בגלל שזו בערך העלילה של הסרט. אבל אנחנו כאן בישראל, עם המוח היהודי המדהים שלנו, מצאנו דרך להפוך את כל זה לסיפור משעשע, שיום אחד נזכיר כשתעלה שוב השיחה על התרגומים הכי גרועים לשמות של הסרטים. זוז הצידה "בדרך לחתונה עוצרים בוואגס". זוזו הצידה סרטי "מת לצחוק". יש מלך חדש בשכונה. ואלוהים ישמור, כמה הוא משעמם.