כש"סמייל" המקורי יצא לפני כשנתיים הוא היה הסרט העלילתי הראשון באורך מלא של פרקר פין, שהרחיב את סרטו הקצר "לורה לא ישנה". הרחבה של סרט קצר לסרט באורך מלא היא משימה לא פשוטה שלעיתים נדירות מצליחה - ולהגיד שפין עשה זאת בהצלחה יהיה אנדרסטייטמנט. "סמייל" הכניס מעל 200 מיליון דולר על תקציב של 17 מיליון דולר בלבד, קיבל ביקורות חיוביות (לא תופעה נפוצה בסרטי אימה מסחריים) והבטיח לפין האנונימי חוזה יוקרתי עם פרמאונט להפקת סרטי אימה נוספים. וכמובן שהפרויקט הראשון שיוצא מהחוזה הזה הוא סרט ההמשך "סמייל 2".
"סמייל" הצליח היכן שסרטי אימה מסחריים רבים נוטים להיכשל - הוא גם סיפק את הסחורה בכל הנוגע לאימה, וגם העניק לצופים ערך מוסף באמצעות אמירה על טראומה ובריאות הנפש. רוב סרטי האימה המסחריים מואשמים בשטחיות, ולרוב אלה סרטי האימה העצמאיים שנוטים להיות בעלי אמירה או ערך מוסף. מעטים הסרטים המסחריים שמצליחים לספק את כל החבילה, ו"סמייל" היה אחד מהם. "סמייל 2" לחלוטין ממשיך בקו הזה, וזה בעיקר טוב אבל גם קצת רע.
במרכזו של סרט ההמשך עומדת סקיי ריילי (נעמי סקוט, "אלאדין" גרסת הלייב-אקשן), כוכבת פופ בינלאומית שנמצאת לקראת סיבוב הופעות שיכריע את הקריירה שלה. סיבוב ההופעות הוא חלק מהקאמבק שלה לאחר שיצאה להפסקה ארוכה עקב תאונת דרכים ובעיות של התמכרות לסמים ואלכוהול - אבל בדיוק כשהקאמבק שלה מתחיל לתפוס תאוצה, ריילי עוברת אירוע טראומטי שבעקבותיו היא מתחילה לחוות אירועים מטרידים ששמים את הקריירה שלה ואת חייה בסכנה ומאלצים אותה להתמודד עם עברה המורכב.
הסרט הראשון בסדרת "סמייל" היה מלא בסצנות מלחיצות ביותר, שכללו כמה מהחיוכים הכי מטרידים שנראו על מסך הקולנוע ולא מעט רגעים בלתי צפויים, מדממים, ומאוד מספקים עבור חובבי אימה. החדשות הטובות הן ש"סמייל 2" עשוי להיות אף מספק יותר עבור קהל זה: סרט ההמשך לחלוטין מעלה הילוך בכל הנוגע לביזאר, Gore והבהלות, ואין ספק שפין (שחזר לכתוב ולביים גם את סרט ההמשך) לקח את התקציב שככל הנראה שודרג משמעותית מהסרט הראשון, וניצל אותו היטב כדי לספק לצופים חוויה מטרידה אף יותר.
"סמייל 2" הוא בעצם "סמייל" על ספידים, כשכל אלמנט מהסרט הראשון נעשה בצורה גדולה ומטורפת יותר - החלטה מובנת בהתחשב בכך שהפעם הצופים יודעים למה לצפות. מהבחינה הזו, "סמייל 2" מצליח להפתיע לא מעט למרות שהוא פועל בטריטוריה מוכרת. הקושי בסרטי המשך הוא לצלוח את המשימה המורכבת שהיא מצד אחד לתת לאנשים את מה שהם מכירים ואוהבים, ומנגד גם להציע חוויה שונה שלא תרגיש ממוחזרת. הסרט החדש עושה זאת בהצלחה, אם כי הוא עדיין סובל מכמה בעיות שאותן "ירש" מהסרט הראשון. אחת מהן היא אורך הסרט - קצת מעל שעתיים - אורך לא קונבנציונלי לסרטי אימה. גם הסרט הראשון היה ארוך מדי (115 דקות), ולמרות שהקצב של לא רע, יש סיבה לכך שמרבית סרטי האימה לא עוברים את 90 הדקות.
על אף שבהחלט מרגישים את האורך של "סמייל 2" לקראת סופו, נעמי סקוט מצליחה לסחוב את כל השעתיים האלה על גבה בתצוגת משחק מצוינת ומהטובות שנראו בז'אנר בשנים האחרונות. סקוט קיבלה על עצמה תפקיד תובעני ביותר, פיזית ונפשית, שמאלץ אותה להיות כמעט לכל אורכו בסיטואציות קיצוניות ומטרידות, ובנעליה של דמות מורכבת עם עבר אפל שסובלת מפוסט-טראומה, התמכרויות ואתגרים נפשיים (מלבד העל-טבעיים). חוץ מתפקידה בתור הנסיכה יסמין סקוט מוכרת בעיקר מסרטים הוליוודיים רוויי אקשן ("פאוור ריינג'רס", "המלאכיות של צ'ארלי"), ותפקידים שפחות אפשרו לה להציג את מנעד הרגשות ש"סמייל 2" מאפשר לה. תצוגת המשחק הפנומנלית של סקוט בסרט מוכיחה שהיא ראויה לתפקידים ראשיים נוספים, בסרטי אימה ובכל סרט שמצריך קצת יותר מלהעיף בעיטות באוויר.
שחקן נוסף ראוי לציון הוא בנו של ג'ק ניקולסון, ריי ניקולסון, שנראה שלוהק אך ורק כדי להיות על התקן של אביו. זה ניכר כבר באחד הפוסטרים לסרט, שבו הוא מופיע עם אותו מבט אימתני שהיה לאביו בסרט האימה הקלאסי "הניצוץ". על אף שזה ליהוק גימיקי ביותר, הוא דווקא עובד. בעיקר כי התפקיד שלו קטן, כך שאין חשיפה יתרה ל"חיקוי" שעשוי היה להיראות מאולץ אם היה נוכח זמן רב יותר בסרט. וגם כי ניקולסון הבן מופיע ברגעי מפתח שעושים את העבודה - והופכים את הדמיון שלו לאביו לכלי אפקטיבי בידיו המיומנות של פין, שמצליח להפגין גם יצירתיות וגם שליטה בז'אנר האימה כדי לייצר סצנות משוגעות לחלוטין. הבמאי אומנם לא ממציא את הגלגל, אבל הוא בהחלט מצליח לעשות דבר אחד היטב: להשתמש בכלים מז'אנר האימה כדי להעביר לצופים מסר על מה שמתחולל בראשו של אדם הסובל מטראומה וקשיים נפשיים, על מעגל הטראומה, ועל ההשלכות מרחיקות הלכת של פוסט-טראומה, במיוחד כאשר היא מוכחשת ולא מטופלת. הוא עשה זאת גם בסרט הראשון, ובסרט השני מרחיב את העיסוק גם בהתמכרויות והפרעות נפשיות.
פין ידע היטב שסרט ההמשך צריך גם להפתיע ולעשות כמה דברים שלא נעשו בסרט הראשון, והוא מצליח לעשות זאת בזכות המון יצירתיות - על אף שהוא עדיין עובד בפורמט דומה לסרט הראשון, בלי לחרוג יותר מדי מגבולותיו, מה שיכול לעיתים להרגיש קצת כמו דז'ה וו. למרות זאת, "סמייל 2" מספק המון דם, ביזאר שמתובל גם בהומור עצמי ורגעים שיקריפו אתכם עד עמקי נשמתכם. כבר מהרגעים הראשונים פין מספק סצנת פתיחה כאוטית, שלא יורדת מאיכותה מסצנת הפתיחה המצוינת של הסרט הראשון, בהמשך הוא מפתיע עם כמה הבהלות שיקפיצו אתכם מהכיסא ולבסוף מקנח עם סצנת סיום מפוארת שצפויה להשאיר אתכם עם פה פעור עד כתוביות הסיום. לא בטוח כמה עוד אפשר יהיה למשוך את הקונספט של "סמייל" לסרטים עתידיים, אבל אין ספק שעד כה סדרת הסרטים ממשיכה לספק את הסחורה עם סרט אימה מלא בכל מה שחובבי הז'אנר אוהבים.