"מכתב לדוד" הוא סרט ששברון הלב נוכח בו מהרגע הראשון. "אני יכול להסתכל עליו ולהבין מה הוא רוצה", אומר איתן קוניו על אחיו התאום. "תראו כמה אנחנו קרובים לעזה", מציין דוד קוניו בסרטון ביתי, עשור וקצת לפני שייחטף אליה, ואף מתפייט על "האור בקצה המנהרה". והנה תיעוד של שירי וירדן, בנפרד, בתקופה שלפני הפיכתם לזוג נשוי. הנה תמר וג'וני קדם סימן טוב, שלימים יירצחו יחד עם שלושת ילדיהם בממ"ד בניר עוז. "אתם לוקחים בחשבון שהדבר הזה יתפרק?", נשאלים האחים קוניו, אז רק בני 21, בתחילת הסרט. "זה לא יתפרק בחיים", הם מודיעים.
אז הנה, התפרק. לפחות זמנית. "מכתב לדוד" התיעודי של תום שובל, שזמין עכשיו ב-HOT8, הוא יותר מסרט חטופים דוקומנטרי - כי במחציתו הוא המשך ארס פואטי ל"הנוער", סרטו הראשון של שובל שממנה הוא זינק לקריירה די מפוארת. התאומים והנון-שחקנים דוד ואיתן קוניו שיחקו שם בתפקידים הראשיים, בלי כוונות לפתח איזושהי קריירה בתחום ובלי לדעת עד כמה העלילה שבה הם חוטפים בחורה תתגלה כנבואית. הם גם לא ידעו שככה דוד יכיר את אשתו, או שזה אחד התפקידים האחרונים של משה איבגי. ובמקום להיות גרסת הבמאי, "מכתב לדוד" הוא גרסת השחקן: שובל מספר על חייו, חטיפתו והמעט שידוע על השבי של השחקן הראשי שלו, והוא מגלה עד כמה עשה לעצמו עבודה קלה. הסרט המקורי אולי השתנה בדיעבד, "נחטף על ידי המציאות" לדבריו, אבל כל החתיכות בו הן כאלה שהופכות את הסרט הנוכחי לפשוט ואכזרי להרכבה.
שובל איננו עיתונאי, אלא אומן. יש לזה מגרעות מסוימות מטבע הדברים, שאלות שהוא מפספס - לא שאלות קשות או חשובות בהכרח, סתם שאלות מתבקשות - אבל יש לזה יתרונות ברורים שבזכותם הסרט הוא חובת צפייה עבור מי שמסוגל. לשר הנמנע, לזוכה האוסקר שמזכיר רק צד אחד של מאזן האימה, לתולשת השלטים האמריקאית ולזו הישראלית שכרזות "עד הניצחון" לא מתאימות לה. מי שמסוגל יגלה לראשונה את חוש ההומור של דוד, למשל בקטע קצר עם מסטיק ונרגילה. והוא ישמע את אשתו שרון, שנחטפה עם שתי בנותיהם ושוחררה בעסקה הראשונה, מספרת שבכל יום היא מתה מפחד. "מכתב לדוד", שהוא במידה מסוימת גם מכתב לאריאל, אחיו הצעיר שנחטף אף הוא, מראה אותה לא מתה מפחד אלא חיה בפחד. וזה לא פחות נורא. אפשר ממש להרגיש את הלב נקרע במהלך הצפייה בו, צפייה שהוא מסרב להתאחות אחריה.
