כבר כשפרץ לחיינו ב"תחנת פרוטוויל" המעולה, היה ברור שראיין קוגלר נועד לגדולות. ואז הגיעו גם "קריד" וסרטי "הפנתר השחור", שביססו את מעמדו לא רק כבמאי מבוקש ששולט במבע הקולנועי ויודע לביים מצוין שחקנים - אלא גם בכזה שיודע להעביר אג'נדות פוליטיות בצורה חכמה ומקורית, מבלי שהן ישתלטו על היצירה לגמרי.
השבוע עולה לאקרנים סרטו החמישי והמצופה - "חוטאים". העלילה מתרחשת בדרום ארצות הברית של שנות ה-30, ועוקבת אחר האחים התאומים סמוק וסטאק (מייקל בי. ג'ורדן בתפקיד כפול), שחוזרים לעיירת ילדותם במטרה להשאיר את העבר האפל שלהם מאחור. הם מגייסים את בן דודם סמי (מיילס קאטון), מוזיקאי צעיר ומוכשר, לנגן במועדון ריקודים והימורים לא חוקי שהם מקימים לקהילה המקומית - אך כוחות אפלים מאיימים להרוס את החגיגה.
קשה לקטלג את "חוטאים" תחת ז'אנר אחד. הוא מתחיל כסרט גנגסטרים ודרמה תקופתית מרתקת, ולאט לאט הופך לסרט אימה מדמם בז'אנר הערפדים. מה שכן אפשר להגיד זה שמדובר בסרט סוחף שעובד ברובו, וגם שקוגלר, בכישרון רב, מערבב במיומנות שלל ז'אנרים ורעיונות לכדי יצירה אחת מהודקת.
כמו תמיד ביצירותיו, גם כאן קוגלר משלב בחוכמה ביקורת חברתית נוקבת. מאחורי הרעש והדם מסתתר סיפור על גזענות ממוסדת ועל אמריקה שמנסה למחוק תרבות שחורה ולנכס אותה. קוגלר יודע לשלב את זה בטוב טעם, מבלי שהאמירה הפוליטית תשתלט על הסרט לגמרי.
בכל מה שקשור לבימוי - קוגלר כרגיל מספק את הסחורה, ויוצר סרט פשוט מהנה. הדרך שבה הוא מצליח לרסן את הרעיונות הגדולים של הסרט ולמסגר אותם בתוך סיפור שעובד רוב הזמן - פשוט מרשימה. ערבוב הז'אנרים עלול היה ליצור בלאגן, אבל הבמאי המוכשר מאזן הכל בצורה מדויקת.
לתפקיד הראשי הכפול גייס הבמאי את מייקל בי. ג'ורדן - שעבד איתו בכל סרטיו - והוא עושה כאן עבודה מדהימה שמוכיחה למה הוא נחשב לאחד מכוכבי הקולנוע הגדולים בעולם. הוא מצליח לייצר בידול מרשים בין התאומים, ומספק את ההופעה המרשימה בקריירה שלו - סוחפת, מבדרת, רגשית, מדויקת ומגוונת. גם היילי סטיינפלד, שמגלמת את מרי - שמנהלת מערכת יחסים מורכבת עם אחד האחים - מרשימה.
קוגלר הוא במאי שיודע לעבוד עם מוזיקה בצורה מופלאה. הוא עשה את זה נפלא ב"קריד", אבל הגיע לגבהים מדהימים כשהפך את הפסקול של "פנתר שחור" לחגיגה אפריקאית עם עומק תרבותי. זה קרה בזכות שיתוף פעולה הדוק עם המלחין לודוויג גורנסון, שמלווה אותו עוד מימי הלימודים. ב"חוטאים", העבודה המשותפת שלהם מגיעה לשיא - לא רק כי המוזיקה מפעימה, אלא בזכות המקום המרכזי שהיא תופסת בתוך העלילה. זו חגיגה של בלוז שגם מכתיבה את הקצב אבל גם, פשוטו כשמשמעו - פותחת שערים לעולם אחר.
"חוטאים" עובד נהדר רוב הזמן, אבל עם זאת הוא מאבד גובה בחלקים מסוימים. קודם כל באמצע הסרט, שאפשר היה לקצר בקלות בכמה דקות טובות, ובעיקר במערכה האחרונה והמדממת שמרגישה כאוטית, ולא במובן הטוב של המילה. הסיום המעט נמרח משאיר מעט טעם מר, אך בעידן שבו רוב הסרטים שמקבלים תקציבים גדולים הם המשכים, רימייקים או חלק מעוד פרנצ'ייז אינסופי - מדובר ביצירה מרשימה במיוחד.