משפחה איראנית נורמטיבית מתפרקת אט-אט לנוכח מחאות הנשים במדינה בשנת 2022. זו שורה קטנה שמתמצתת בצורה לא הוגנת סרט טוב שמכיל בתוכו הרבה רבדים, עומק וביקורת פוליטית נוקבת ביותר. כי "זרע התאנה הקדושה" של מוחמד רסולוף הוא סרט חשוב ומהותי, שמלמד איך עושים מותחן פוליטי כבד, אך גם אפקטיבי ביותר שעובד חזק על הרגש. והמסע של רסולוף להקרנת הסרט בפסטיבל קאן האחרון, שם זכה בפרס מיוחד של חבר השופטים, הוא הסיפור של איראן כולה. רסולוף ידוע בסרטיו שלא עומדים בקנה אחד עם האג'נדה הדכאנית של המשטר האיראני. וסרט אחד יותר מדי הספיק כדי לשפוט אותו לשמונה שנות מאסר. הוא הצליח להימלט לגרמניה, נכח בהקרנת הסרט בפסטיבל קאן ורשם לעצמו הישג נוסף: "זרע התאנה הקדושה" היה נציגה של גרמניה בטקס האוסקר בקטגוריית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר.
ב"זרע התאנה הקדושה" אימאן (מיסאג זארה), אב המשפחה, מתמנה לשופט חוקר של משמרות המהפכה אבל לא בגלל כישרונו יוצא הדופן. הרשויות סומכות עליו שיחתום על גזרי דיון מוות בעיניים עצומות ובקלות. זה מערער את יציבותו הנפשית, אך גם זו המוסרית, מה שמשפיע באופן ישיר על יחסיו עם אשתו נג'מה (סוהילה גולסטאני) ושתי בנותיו רזוואן (מאהסה רוסטאמי) וסאנה (סטארה מאלכי). במקביל להתפוררות התא המשפחתי של אימאן, גם היציבות היחסית ברחובות טהרן נסדקת ונשברת עקב מחאות הנשים ברחובות העיר, שהתעוררו אחרי מותה של מהסא אמיני, שחטאה בלבישה לקויה של חיג'אב.
הדבר הראשון שקל לומר על "זרע התאנה הקדושה" הוא שמדובר בסרט אפקטיבי לגמרי, שעובד פרפקט על הנפש של הצופה הרגיש. וזה לא עניין של מה בכך, במיוחד לאור 168 דקותיו הקצת-יותר-מדי-ארוכות. רסולוף בונה כאן באופן מרשים למדי, ובעזרת תסריט נהדר, עלילה משפחתית עמוקה באופן עקבי, לבנה אחר לבנה, אבל רק כדי להרוס אותה בחלק השני של הסרט ולפורר אותה לאבק בחלקו השלישי. ההקבלה שרסולוף מבצע כאן, בין ההתמוטטות של התא המשפחתי הקומפקטי והעדין להרס החברתי המוחלט ברחובות טהרן, היא מה שעושה את "זרע התאנה הקדושה" לסרט המצוין שהוא.
בשונה מזוכה האוסקר לסרט הבינלאומי "אני עדיין כאן", מותחן פוליטי נוסף על אודותיו של משטר דיקטטורי ופעולותיו ההרסניות כלפי הכלל והפרט, ב"זרע התאנה הקדושה" יש קונפליקטים דרמתיים למכביר, הן חיצוניים והן פנימיים בעולמן הפרטי של הדמויות, שרק מסלימים ככל שחולפות הדקות - מה שיוצר מתח מובנה ויעיל ביותר. בסרט הברזילאי זוכה האוסקר הנתון הזה כמעט ולא קיים, וזה מעקר אותו מכל אפקט רגשי. בסרטו של רסולוף הדברים עובדים אחרת: למרות שמדובר בסרט איטי יחסית, הוא עדיין לופת בגרון ומרגיש אינטנסיבי וחזק ביותר. ללא מניירות, ללא ניואנסים עלילתיים או מלודרמטיים שנכפים בכוח על הצופה, אלא להיפך. רסולוף מציג את פני הדברים הקשים מאוד באמצעים נונשלנטיים, ויחד עם זאת כואבים ביותר.
עם תצוגות המשחק הטובות, במיוחד של מאהסה רוסטאמי בתור רזוואן, "זרע התאנה הקדושה" עשוי נהדר. הצילום של נשים פויאן מעולה (חכו לסצנת הגילוח), ולאורך הסרט משובצים סרטונים שצולמו לייב מהמחאות ברחובות. עם הבחירה האומנותית הזו, רסולוף מערבב בין עלילה בדיונית לחומרים אמיתיים, סמי-דוקומנטריים, שמוסיפים נופך מציאותי לסרט, ורובד נוסף, אנושי ואותנטי.
"זרע התאנה הקדושה" הוא סרט סינמטקים פר אקסלנס: איטי, ארטיסטי, נוקב ופוליטי מאוד. אבל הוא גם חשוב מאוד ומשמש כתמרור אזהרה וראוי להכרה בקרב הקהל הרחב יותר, ולא רק עכברי סינמטק מדופלמים. עלילתית הוא עובד נהדר, עם סיפור טוב ודמויות מרשימות, והדבר העיקרי שמונע ממנו להיות סרט מצוין באמת הוא מתיחתו באופן לא הכרחי בעליל. עריכה מהודקת יותר הייתה יכולה להביא לתוצאה הרבה יותר עוצמתית. ובכל מקרה, כפי שהוא כרגע, "זרע התאנה הקדושה" הוא סרט נהדר.