עם השנים הפך ז'אנר סרטי הרוחות לאחד הז'אנרים הכי נוסחתיים וצפויים שיש. שימו קצת צלליות שעוברות בחלון, תוסיפו דלתות חורקות וג'אמפ סקרס, תבלו בסיפור טראגי שברור לכולנו איך יסתיים - וקיבלתם סרט רוחות כהלכתו. אבל פעם בכמה זמן מגיע סרט כמו "נוכחות", שביים סטיבן סודרברג ועלה בסוף השבוע לאקרנים בארץ, ומראה לנו שגם בז'אנר הכי צפוי ונוסחתי אפשר להפתיע.
"נוכחות", כמו ברוב סרטי הרוחות, מתחיל עם תבנית מוכרת: משפחה (שמתמודדת עם לא מעט בעיות פנימיות) עוברת לבית ישן ומבודד, כזה שכולם יודעים מראש שדברים בו לא יישארו שקטים. אבל כאן מגיע הטוויסט שהופך את הסרט לייחודי - הסיפור מסופר מנקודת מבטה של היישות העל-טבעית שרודפת את הבית.
סודרברג, במאי שתמיד חשב מחוץ לקופסה, כבר הוכיח את החדשנות שלו בסרט Unsane מ-2018, שצולם כולו באייפון, והוא עושה את זה גם כאן - כשהוא בעצמו צילם את הסרט, תחת השם הבדוי פיטר אנדרוז. התנועות החלקות של המצלמה יוצרות חוויה סוחפת שהופכת את הרוח לדמות בפני עצמה. היא מרחפת בין החללים, עוקבת אחרי הדמויות, עולה ויורדת במדרגות ומביטה דרך חלונות, לעתים בטייקים ארוכים. כל אלה יוצרים מתח ותחושת אי-נוחות ייחודית מאוד שתורמת לאווירה הכללית של הסרט.
את התסריט לסרט כתב דיוויד קפ האגדי והוא עוסק לא רק באותה נוכחות על-טבעית שרודפת את הבית, אלא גם בשדים שאיתם אותה משפחה צריכה להתמודד. קלואי (קאלינה ליאנג) היא נערה מתבגרת שמתמודדת עם אובדן ואבל בעקבות מות חברתה הטובה נדיה, והיא גם זו שמבינה ראשונה שמשהו לא בסדר בבית החדש. האב כריס (כריס סאליבן), מנסה לשמור על המשפחה המתפרקת ודואג בכל דרך לבתו, בעוד האם רבקה (לוסי לו), מרוכזת בעיקר בבנה הקטן, טיילר (אדי מיידיי) - שמתגלה כדוש גדול.
הדינמיקה המשפחתית המורכבת היא ללא ספק אחת המעלות של הסרט. המאבקים המשפחתיים יוצרים תחושה אמינה של משפחה המתמודדת עם שברים לא פתורים - שאותה נוכחות על-טבעית רק מעצימה. דרך הדמויות והסיפור, הסרט מצליח להציג בצורה מקורית ומרגשת את ההתמודדות עם אובדן, בדידות ומשפחה מתפרקת. אבל הבחירה הייחודית הזו של סודרברג, שמייחדת את "נוכחות", לפעמים גם פוגעת בו. לעתים, במקום לשרת את העלילה, היא יוצרת תחושת קיפאון, עם קצב לא אחיד ורגעים שחוזרים על עצמם, מה שמוציא לא פעם את האוויר מהמומנטום של הסרט.
למזלנו הצופים, סודרברג וקפ המנוסים והמוכשרים מחזירים את הסרט למקום הנכון בדיוק כשצריך. דקות הסיום שלו הן מהמותחות, הדרמטיות והמטרידות שראיתי במותחן אימה זה זמן רב - וסוגרות בצורה נפלאה סרט נהדר ומקורי, שמוכיח שגם בז'אנר כל כך שחוק ונוסחתי אפשר לרענן ולחדש.