רוברט דה נירו מגלם גנגסטר איטלקי - שוקינג! אממה, ב"אלטו נייטס" החדש בכיכובו דה נירו עושה תפקיד כפול ומגלם שני גנגסטרים איטלקיים. הסרט בבימויו של בארי לוינסון ("איש הגשם") מבוסס על אירועים אמיתיים ומגולל את סיפור ידידותם שהפכה ליריבותם המדממת של פרנק קוסטלו וויטו ג'נובזה, מראשי המאפיה הגדולים ששלטו בעולם התחתון בניו יורק בשנות ה-40 וה-50. מחקר קליל מגלה שתהליך ההפקה של "אלטו נייטס" (שבמקור נקרא Wise Guys) החל כבר בשנות ה-70 של המאה הקודמת, אבל במהלך השנים התגלגל לפתחם של אולפנים שונים, עד שבשנת 2022 דפק על הדלת של האחים וורנר. שרביט הבימוי ניתן כאמור ללוינסון - איש שיודע קולנוע משובח מהו - ועל התסריט חתום ניקולס פילאג'י, הכותב של שני סרטי הפשע המופתיים "החבר'ה הטובים" ו"קזינו", גם הם בכיכובו של דה נירו.
"אלטו נייטס" מסופר מנקודת מבטו של פרנק קוסטלו, שהוכתר באופן מפוקפק כ"ראש הממשלה של העולם התחתון". עם כוח רב באה אחריות גדולה וסיכון מקצועי שמא כדור בודד של אקדח יבצע את עבודתו של אלוהים. וזה בדיוק מה שקורה: פרנק נורה בראשו והסרט חוזר לעבר לתחילתה של מערכת היחסים בינו לבין ויטו ג'נובזה. כשוויטו משתחרר מבית הכלא, חתול שחור עובר בין שני הבסטיז ומכאן מתחילה מסכת של מזימות, אינטריגות וניסיונות חיסול. נשמע מעניין? זהו, שפחות.
אם לוקחים כל סרט גנגסטרים שיצא במאה ה-20 וזורקים לתוך סיר, אז התוצאה היא "אלטו נייטס". ערבוביאדה מקושקשת של יצירות מוצלחות של הז'אנר, שמבעבעת על אש קטנה במיוחד ונמשכת זמן רב מדי. התסריטאי פילאג'י יודע לכתוב ולאפיין גנגסטרים מניאקים, אבל משהו ב"אלטו נייטס" פשוט לא עובד, מקרטע, תקוע ומבאס מכל הבחינות: טכנית, עלילתית ותסריטאית.
דוגרי, "אלטו נייטס", שנקרא כך על שם המועדון שהיה נקודת מפגש מיתולוגית של גנגסטירם ניו יורקיים, הוא שיעמומון מתמשך של 120 דקות. וזה מתחיל בתסריט המאכזב של פילאג'י, נטול העומק או דמויות מאופיינות ברמה מספקת. במקום יש כאן מנה כפולה ודלוחה למדי של דה נירו, שמגלם שתי דמויות חיוורות מאוד ולא כל כך מרתקות. אפילו דברה מסינג החביבה-פלוס לא מצליחה להציל את המצב בתור בובי קוסטלו, אשתו של פרנק. חוסר האפיון הזה מגיע לידי ביטוי ביתר שאת גם ברמת הדיאלוגים, שלהגיד על רובם מיותרים תהיה מחמאה. במילים אחרות, "אלטו נייטס" הוא סרט חסר הידוק, רופף מאוד ולא מהוקצע כדי להצטרף לגוורדייה העילית של ז'אנר סרטי הגנגסטר. תכלס, בסופו של דבר זה פשוט על שני בסטיז מסוכסכים ולרלרנים שלא מפסיקים לקסקס אחד על השני בכל הזדמנות. במקרה יש שם איזה אקדח או שניים, ומישהו זורק מילה בסלנג איטלקי סיציליאני או משהו בסגנון, שאפילו המתרגמים הישראלים התעצלו לתרגם.
הבימוי של לוינסון גם הוא לוקה בחסר, ולא מורגש בעליל. איפה "אלטו נייטס" ואיפה "איש הגשם"? השד יודע. קשה להבחין ביד המכוונת של לוינסון על הסרט הנ"ל. ואין כאן כוונה חלילה ללעוג ליכולות של לוינסון, להיפך. זו התבאסות מפוארת ומאוכזבת שהוא לא הצליח להביא לכאן את יכולותיו לסחוט מהשחקנים שלו את המיטב (עיינו ערך "לכשכש בכלב").
אז מה "אלטו נייטס" רוצה מהצופים שלו? להרדים אותם? אם זו המטרה, הוא מצליח בגדול. וואלה, אפילו דה נירו הגדול לא מצליח להרשים פה. השחקן הוותיק נותן פה את כל כולו אבל לא ברמת הכישרון, כי הוא לא מרשים בכלל. מבחינה פיזית דה נירו תרם כאן זמן מסך נרחב, ובמבחן התוצאה זה לא ממש משתלם לו, או לצופים, או לסרט בכלל. הליהוק הכפול שלו מעניין, אבל כמו כל "אלטו נייטס", מדובר ברעיון מעניין על הנייר שנשאר ככה, עם כל כתמי הקפה שנדבקו אליו בזמן הכתיבה.
ל"אלטו נייטס" יש ניחוח נטפליקסי מובהק - וקצת מסריח. הוא לגמרי יכול היה לתפקד כסרט סטרימינג, אבל גם על הבמה הזו הוא לא היה מצליח לזרוח. כי הוא פשוט לא סרט טוב. אין בו הרבה עניין, אין שום קונפליקטים סוחפים או מרתקים ויש בו יותר מדי דיאלוגים שמובילים למבוי סתום. בסופו של דבר קשה להתנער מהתחושה שהוא בסך הכל מביא למסך סיפור פרווה על דרמה קווין אחת וחברתה, שחוסר התקשורת ביניהן הביא ליריבות משעשעת, אבל מאוד סתמית.