זוהי אזהרה מראש: הסרט "נונה" (Nonnas), שעלה לנטפליקס בסוף השבוע האחרון, אינו מיועד לציניקנים. אומנם הוא מוגדר באופן רשמי כקומדיה, אבל אחרי צפייה בסרט - אפשר לומר בביטחון שהאפיון הז'אנרי הזה די מטעה: הגדרה נכונה יותר תהיה "דרמה קומית", אבל ההגדרה הכי נכונה תהיה "סרט פיל-גוד"; הוא אינו נועד להצחיק כמו שהוא נועד לחמם את הלב. ועל מנת להצליח במשימה הזו, הוא נוקט בכל אמצעי אפשרי - שלא לומר, בקצת יותר מדי אמצעים.
את "נונה" ביים סטיבן צ'בוסקי ויצרה ליז מאקי, והוא מבוסס על סיפור אמיתי. הדמות הראשית בסיפור הזה היא ג'ואי ("ג'ו"), גבר ניו יורקי ממוצא איטלקי בגילומו של וינס ווהן ("לדפוק חתונה", "דודג'בול"). הסרט נפתח עם חזרה אחורה בזמן לילדותו של ג'ואי, תקופה של אידיליה משפחתית: הוא מתבונן באימו ובסבתו ("נונה" באיטלקית) מבשלות, ומתפקע מרוב אהבתו למאכלים ומרוב אהבתו למי שמכינות אותם. העלילה עצמה מתחילה 40 שנה מאוחר יותר, עם מות אימו של הגיבור. חייו של ג'ו האבל, שהיה מסור לטיפול בה, הופכים עכשיו לחיים ללא מטרה. בעידודו של חברו הוותיק ברונו (ג'ו מנגנלו) ואשתו סטלה (דראה דה מתאו), הוא מבקש למצוא משמעות - ואז מגיעה ההתגלות: לזכר אימו וסבתו, ג'ו מחליט לפתוח מסעדה שבה השפיות יהיו סבתות איטלקיות.
בלי תוכנית עסקית מסודרת אבל עם הרבה מוטיבציה, ג'ו נחוש להפוך את החלום למציאות. הוא קונה מסעדה בסטטן איילנד, ומאתר את הנונות שיבשלו בה: רוברטה חמומת המזג (לוריין בראקו) היא חברתה הטובה של אימו המנוחה; ג'יה האצילית (סוזן סרנדון בכבודה ובעצמה) הייתה מעצבת השיער שלה; תרזה (טליה שייר) המוזרה והחיננית הגיעה דרך מודעה שג'ו פרסם בקרייגסליסט; וישנה גם אנטונלה החריפה (ברנדה ואקרו), שאותה הוא פוגש במקרה בשוק האיכרים בזמן בילוי עם השכנה שלה, אוליביה (לינדה קרדליני מ"בשבילי אתם מתים"). אותה אוליביה, אגב, היא מי שאותה נטש ג'ו בנשף אי אז בימי התיכון (ועכשיו הם מקבלים הזדמנות להתאהב זה בזו מחדש).
לפני הכל, ומכיוון שמככבים בסרט הזה שמות לא-בלתי-גדולים, אקדיש רגע לדמויות ולהופעות המשחק. וינס ווהן הוא בחירה קלאסית לתפקיד ג'ו, והוא מגלם את הדמות בחינניות הדרושה. ליהוק מעולה נוסף הוא זה של ברנדה ואקרו (אנטונלה), האמינה ביותר מכל הנונות ללא ספק. היריבות שלה עם רוברטה הייתה יכולה לספק זהב קומי, אם רק הייתה מגלמת את רוברטה שחקנית אחרת: לוריין בראקו מהממת, אבל התפקיד הזה לא יושב עליה בול, מה גם שהניסיון הכושל "להזקין" אותה בקושי עובר מסך.
המריבות בין הסבתות הן רק אחת מתוך שלל בעיות שבהן נתקל ג'ו לאורך הסרט. במהלכו, הגיבור מתמודד עם שלל אתגרים שונים שמציף פרויקט התשוקה החדש שלו: החל משריפה במטבח שגורמת לנזק רב, דרך הקושי להמשיך במקביל בעבודתו כמוסכניק, ועד לניסיון הנואש לגרום ללקוחות להגיע. זה לא יהיה ספוילר לומר שכל הבעיות האלה סופן להיפתר על הצד הטוב ביותר - או במילים אחרות, להיפתר באופן שהוא רחוק מלהיות ריאליסטי. אפשר גם לומר שהבעיות נפתרות כי ג'ו רוצה שהן ייפתרו. כמו הסרט עצמו, הגיבור שלו מפעיל מניפולציות רגשיות מכאן ועד הודעה חדשה, תוך ניסיון לפצות על היעדר מחשבה מוקדמת. במטרה להשיג את מה שהוא רוצה.
הקסם שעומד בבסיס הסרט הוא לא בהכרח דבר רע; בכל זאת, הז'אנר של "נונה" מחייב את הגישה האופטימיות חסרת התקנה, גם אם היא לא מציאותית (כלומר, בגלל שהיא לא מציאותית). אבל גם למסגרת המאפשרת ש"נונה" מתרחש בתוכה יש גבולות, והסרט חוצה אותם - או, בקיצור, לג'ו קורים קצת יותר מדי ניסים. כשהוא מצליח להשיג אישור איכלוס למרות שקירות המסעדה לא יציבים מספיק, זה עוד איכשהו נסלח, ואפשר גם להחליק על חוסר ההיגיון השורר בגזרה הכלכלית (איך הוא משלם לסבתות?) - אבל כשהוא מצליח לכבוש לחלוטין את ליבו של מבקר המסעדות הציניקן והסקפטי, זה כבר צעד אחד רחוק מדי.
אפשר לומר את זה ככה: הסרט מלעיט את הצופים שלו בקיטש, וזו כמובן בחירה מכוונת, שאפשר לכבד אותה. בסופו של דבר, זה סרט על משפחה ועל תחושת משפחתיות, ואלה הערכים שהוא מעמיד בראש מעייניו - כשהאוכל, כסמל לערכים האלה, שזור בו כחוט השני; ואכן, אי אפשר להגיד ש"נונה" הוא לא סרט מנחם. ובכל זאת, יכול להיות שהאפקט הרגשי של הסרט היה חזק יותר דווקא אם לא הכל היה מושלם כל כך (למשל, אם הביקורת ההיא הייתה חיובית אך לא משתפכת). ההפרזה הזו היא שגורמת ל"נונה" להתרחק מהמחוזות של "טד לאסו", למשל (סדרה הולסומית, אבל גם מתוחכמת) ולהתקרב למחוזות של סרטי כריסמס של הולמרק (הולסומיות ללא תחכום) - וזה קצת חבל, בהתחשב בפוטנציאל שהיה לו.
אם כבר באוכל עסקינן, אפשר לחשוב על "נונה" בתור קינוח ששמו בו יותר מדי סוכר. אני יכולה לתאר לעצמי שהמתכון הזה יהיה חביב על לא מעט מהצופים, אלה שמתמסרים לדביקיות ומחפשים אסקפיזם; אותה מתיקות, מן הסתם, תעורר חלחלה בצופים אחרים ורגשנים פחות.