סוף השנה האזרחית הוא תמיד עת לסיכומים. למרבה הצער, סיכום השנה החולפת בקולנוע הוא צולע במיוחד. ההיצע היה דל, או לפחות הרגיש כזה, והרמה - בהכללה גסה - הייתה נמוכה מהמצופה. אבל רגע לפני שהשנה נגמרת ו-2024 דופקת בדלת, הספיק להשתחל עוד סרט אחד אחרון שינסה להתחרות על מקום ברשימת הסרטים הטובים של השנה: "רבל מון" ("Rebel Moon"), אופרת-החלל-האפית-פעולה-הרפתקאות של הבמאי זאק סניידר.
כן, קראתם נכון. אופרת-חלל-אפית-פעולה-הרפתקאות, זה התיאור של סוגת הסרט, לפחות על פי ויקיפדיה. המון מילים בשביל לתאר ז'אנר. אבל התיאור המוגזם מסתדר בול עם טביעת האצבע של היוצר והאופי היומרני של הסרט עצמו. "רבל מון"/"ירח המרד" היא יצירתו החדשה של סניידר, הבמאי, התסריטאי והמפיק שחתום על "300", "שחר המתים" ו"ליגת הצדק", שממנו פרש לקראת סוף ההפקה (בגלל טרגדיה משפחתית). ב-2021 הוציא סניידר גרסה משלו ל"ליגת הצדק", גרסה בת *ארבע שעות*. כעת, מכשחבר היוצר לנטפליקס, הוא הוציא לפועל את החלק הראשון בפרויקט השאפתני הבא שלו: "רבל מון - חלק אחד: ילדת האש", שעלה לשירות הסטרימינג בסוף השבוע האחרון וכבר הספיק להתברג בראש רשימת הסרטים הנצפים בנטפליקס ברחבי העולם, וגם בישראל.
למרות העושר ההפקתי והעומס החושי של הסרט הזה, עלילתו פשוטה למדי ואפשר לתמצת אותה בשניים או שלושה משפטים: לאחר הרצח של המלך, כוחות רשעים מנסים לקחת את השליטה בגלקסיה. במרכז סיפורנו ניצב כפר קטן של חקלאים על ירח נידח, שעולה על הכוונת של הגנרלים האיומים הללו - והם מחליטים להגיע אליו ומאיימים להחריב אותו עד ליסוד. קורה, לוחמת לשעבר בצבא עולם-האם שחיה כעת בכפר, מבינה שאין לה ברירה, ויוצאת למסע ברחבי הגלקסיה בכדי לנסות ולגבש חבורת לוחמים לכוח התנגדות. וכדי לתקצר עוד יותר, אפשר לתאר אותו כך: זהו סרט הרפתקאות שמתאר את ניסיונותיה של קורה לאסוף מורדים שיסכימו להילחם נגד ההשמדה של הירח הנידח שלה.
פשטות תסריטאית היא לא בהכרח דבר רע. כאן היא מגיעה ומשחקת לשני הכיוונים - הן לשלילה והן לחיוב. מצד אחד, זה סיפור חזרתי למדי, לא מעניין מספיק ולא מספיק יצירתי, שמזכיר לעתים קרובות עלילה של משחק וידאו (בכל פעם אנחנו פוגשים לוחם אדיר אחר שמצטרף לחבורה ומגלים את ה"אוריג'ין סטורי" שלו. אוקיי, הבנו). מצד שני, לפחות בתחום אחד אין את אותו עומס של שאר הסרט, מדיניות שדוגלת במנטרה אחת: כמה שיותר וכמה שיותר גדול. וזה דבר טוב.
אה, כן. באופן לא מפתיע בכלל ושמתאים עד מאוד לטביעת האצבע של סניידר, "רבל מון" עתיר משתתפים, כוכבים, אפקטים וסצנות לחימה. אפשר לסכם אותו במילה אחת: "מגלומני". סרט שמנסה בכל מאודו להיות גדול מהחיים, ובטוח שהוא אכן כזה. יומרני משהו. למרבה הצער, שאיפות לחוד וביצוע לחוד: "רבל מון" הוא מהומה רבה על קצת דבר. אי אפשר להגיד שאין בו כלום, אבל בהחלט אי אפשר להגיד שיש בו הרבה. איפשהו באמצע, שואף למטה.
בין היתר, בסרט מככבים ריי פישר (סייבורג מהיקום הקולנועי של אולפני DC), ג'נה מאלון ("דוני דארקו", "גאווה ודעה קדומה"), קארי אלווס (לנצח ווסטלי מ"הנסיכה הקסומה") בתפקיד קטן, ויש גם נציגות יפה ל"משחקי הכס", עם דאריו נהאריס ודאריו נהאריס - כלומר, השחקנים אד סקריין ומיכיל האוסמן, שהחליפו זה את זה בתפקיד יד ימינה השרמנטי של חאליסי וכעת מככבים ב"רבל מון" בתור אויבים זה של זה. האוסמן מגלם את גאנר החקלאי החתיך, בעוד שסקריין מגלם את הגנרל נובל הרשע (ועושה עבודה נהדרת).
ובניגוד גמור לתצוגת המשחק המרהיבה של סקריין, שמגלם את הנבל העיקרי של הסרט, מי שניצבת מולו היא האנטיתזה המוחלטת. לתפקיד הראשי לוהקה השחקנית סופיה בוטלה ("קינגסמן: השירות החשאי"), שמגלמת את דמותה של קורה, והיא ללא ספק אחת מהחוליות החלשות ביותר של הסרט. היא מלאת פאתוס, דרמטית מדי, דוגלת בהבעה אחת בלבד ומזכירה יותר שחקנית טלנובלות מאשר קולנוע. ברשימת הקרדיטים נמצא גם אנתוני הופקינס, אבל אל תטרחו לחפש את זיו פניו - כי לא תמצאו. הוא מדובב את דמותו של הרובוט ג'ימי ותו לא.
אם יש דבר אחד חיובי שניתן להגיד על "רבל מון", זה ללא ספק הוויזואליה שלו. וואו, איזה עושר חזותי. אני לא אחת שמתלהבת מאפקטים בדרך כלל, אבל כאן קשה להישאר אדישים - ומי שזה חשוב לו ימצא הרבה מהם. הם באמת גדולים מהחיים, מהממים ביופיים ובאיכותם. עיצוב העולם המוקפד משתרע עד לפרטים הקטנים ביותר, ובמובן הזה, זו באמת יצירה ויזואלית יוצאת דופן.
כפי ששמו מרמז, "רבל מון - חלק אחד: ילדת האש" הוא לא סרט שעומד לבדו. חלקו השני כבר צולם ועתיד לעלות לשירות הסטרימינג באפריל הקרוב, וסניידר רמז על כך שזו תהיה סאגה בת ארבעה חלקים לפחות, כשהשלישי מביניהם כבר נמצא בעבודה. ועוד לפני שנקבל את החלק השני, יוכלו המעריצים ליהנות מ"גרסת הבמאי" שעתידה לעלות לנטפליקס בשבועות הקרובים, כמנהגו בקודש של סניידר.
בהמשך ישיר לכך, ברור לגמרי שמדובר בסרט שלם שהוא כל כולו הכנה למה שעומד לבוא, וזו נקודה לרעתו. שעה ומשהו לתוך הסרט, הצופים עדיין מרגישים עמוק בתוך האקספוזיציה. אין בו שום מהלך תסריטאי מעניין, והגיבורה, קורה, לא עוברת שום תהליך רגשי או אישיותי. זו מהלך תסריטאי שטוח: היא לא מגלה שום דבר חדש, היא לא לומדת על עצמה שום דבר. ההיסטוריה שלה הרבה יותר מעניינת מאשר ההווה שלה, וזה אומר הרבה. אי אפשר להגיד שהצפייה ב"רבל מון" הייתה סבל גמור, וצריך להודות על כך שסניידר עשה חלק ראשון שהוא רק שעתיים וקצת ולא ארבע, כי אנחנו יודעים למה הוא מסוגל. אבל עם כל הכבוד, ציפינו ליותר מזה.