מאז שקטף את פרס הגרנד פרי בפסטיבל קאן אשתקד, "כל מה שאנחנו מדמיינים כאור" של פאיאל קפאדיה הפך לאחד הסרטים המדוברים ביותר של 2024. הסרט עשה היסטוריה כהפקה ההודית הראשונה בתחרות הרשמית של הפסטיבל היוקרתי מאז 1994, ואיתו קפאדיה והפכה לבמאית ההודית הראשונה שזוכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן.
במרכז הסרט, שעולה השבוע לאקרנים בישראל באיחור ניכר, עומדות שתי נשים - פראבה (קאני קוסרוטי), הבוגרת והשקולה יותר; ואנו (דיוויה פראבהא), הצעירה והליברלית יותר. הן עובדות כאחיות בבית חולים במומבאי, חיות יחד בעיר הצפופה ומנסות לפלס את דרכן בעולם שלא מאפשר להן להגשים את עצמן.
כשפרבה מנסה לעזור לפרווטי (צ'איה קאדאם), טבחית בבית החולים שנאבקת להציל את ביתה מהריסה לטובת פרויקט מגורים חדש, גם אנו נסחפת לתוך הסיפור. כשהמאבק נכשל ופרווטי מחליטה לחזור לכפר הולדתה, השתיים מחליטות להצטרף אליה למסע שמתחיל כמחווה של תמיכה, אך במהרה הופך למסע לגילוי עצמי.
קשה שלא לשים לב לכמה "כל מה שאנחנו מדמיינים כאור" שונה מהקולנוע הבוליוודי. אין כאן דרמות ענק, צבעים גרנדיוזיים או קטעים מוזיקליים, אלא סצנות שקטות, דרמות קטנות ושתיקות אפקטיביות יותר מכל דיאלוג. קפאדיה בונה את הסרט שלה כמו פאזל רגשי - רגעים קטנים שמצטברים בהדרגה לתחושה עוצמתית.
אנו ופראבה לא רק מחפשות את מקומן בעולם - הן כלואות במציאות שלא מאפשרת להן יותר מדי ברירות. אנו מסרבת להיכנע, מנסה לנתב את דרכה בעצמאות ולהיענות לרצונותיה, בעוד פראבה כבר הרימה ידיים ולכודה במסגרת שהחברה קבעה לה, עם כמיהה כבויה למשהו אחר. בעוד אחת נאבקת בכל המגבלות החברתיות, השנייה מתלבטת אם יש טעם להילחם - והפער הזה ביניהן מגלם את השאלה המרכזית של הסרט: האם לנשים בהודו המודרנית באמת יש בחירה?
אבל "כל מה שאנחנו מדמיינים כאור" הוא לא רק סיפור על שתי נשים אלא גם על מומבאי - עיר עמוסה וצפופה שחונקת את האנשים שחיים בה (תרתי משמע) ולא נותנת רגע של אוויר. זה בא לידי ביטוי דרך סיפורי משנה על הרופא המתמחה שמתקשה להשתלב ושל עובדת המטבח שנלחמת על ביתה מול תאגיד נדל"ני. הסרט מציג תמונה רחבה יותר של החיים בעיר - הקונפליקט הקלאסי של הנאה מהחיים בה אל מול הגעגוע לחיים בכפר - אבל הוא מטופל כאן בצורה חכמה דרך מומבאי, שמצטיירת כמקום שרוצים לברוח ממנו אבל גם לברוח אליו.
קפאדיה עושה עבודה טובה, עם בימוי עדין ומדויק ושימוש חכם באור כאמצעי להדגשת הבדידות. עם זאת, לעתים "כל מה שאנחנו מדמיינים כאור" עדין מדי, ומאבד קצת גובה בגלל הקצב האיטי. לקפדאיה מגיעה גם מילה טובה על הליהוק הנהדר, בדגש על שתי השחקניות הראשיות שעושות פשוט עבודה נפלאה.
"כל מה שאנחנו מדמיינים כאור" הוא סרט של רגעים קטנים נהדרים שכאמור מתחברים למשהו אחד גדול ומרגש מאוד. זה סרט על נשים שמחפשות את מקומן בחברה שבה הן חיות ובעיר שבולעת את האנשים בתוכה. לא מדובר ביצירה לכל אחד והיא לא כזו שמתאימה למי שמחפש קולנוע בומבסטי וסוחף, אבל מי שייכנס אליו ימצא יצירה עדינה ומלאת רגש - שבהחלט מצדיקה את ההייפ.