המקום הוא חוף הים, השעה היא חמש לפנות בוקר. אישה בשנות ה-50 לחייה שוכבת על החול, על הגב, ונראית מחוסרת הכרה. בזמן שצוות מד"א מנסה להעניק לה עזרה ראשונה, אישה אחרת - כנראה קרובה שלה - נראית מודאגת ומבולבלת מאוד ומפריעה לפרמדיקים לעשות את עבודתם. זוהי הסצנה שפותחת את הסרט "דבי הייתה פה", ומרגע זה והלאה התמונה החסרה שמוצגת בה מתחילה להתמלא. אבל זה קורה לאט ובהדרגה.
בתחילה מתברר מי הן הנפשות הפועלות: הראשונה היא דבי, שאושפזה במרכז לבריאות הנפש גהה לאחר המקרה; השנייה היא זוגתה ריבה, שמבקרת אותה בקביעות במחלקה הסגורה. יום אחד היא מגיעה לשם עם מיכל, סטודנטית שלה במסלול וידאותרפיה, במטרה שזו תצלם סרט אישי על חייהן. דרך הראיונות המשותפים שזו עורכת, הצופה לומד קצת יותר על מערכת היחסים של דבי וריבה - איך הן הכירו, כמה זמן הן ביחד - וגם על ההיסטוריה של דבי ועל הנסיבות שהובילו אותה למקום בו היא נמצאת כיום. נאמר שמצבה של דבי הידרדר לאחר שהיא קיבלה הודעה משונה מאישה בשם אלה, אישה שכנראה הייתה חשובה לה מאוד בעבר, אבל זה עדיין מאוד מעורפל, והרבה שאלות נשארות פתוחות.
השאלות האלה יקבלו תשובות לאורך הסרט, באמצעות הסרט-בתוך-סרט של מיכל - שנשאבת לסיפור המבולגן והגדוש בסתירות של דבי וריבה, או ליתר דיוק מפתחת אובססיה של ממש, וחוצה כל גבול אפשרי בניסיון להבין מה קרה שם. כדי להימנע מספוילרים - שבמקרה של הסרט הזה, באמת יקלקלו את חוויית הצפייה - לא יפורט פה יותר על הפרטים שמיכל מגלה בחקירתה. מה שכן אפשר לומר זה ש"דבי הייתה פה" מתגמל כראוי את הסקרנות של הצופה.
"דבי הייתה פה", שזכה בפרס ההישג האומנותי בפסטיבל הסרטים חיפה, הוא סרטה של דנה גולדברג ("אליס"), שביימה וגם כתבה את התסריט. מדובר ביצירה בת 80 דקות שמציגה ערבוב די מעניין של ז'אנרים: מצד אחד, וכיוון שהוא עוסק ביצירתו של סרט דוקומנטרי, הוא נראה ומתנהג כמו אחד כזה - החל מהנראות המחוספסת ועד לשילוב של חומרים מסוגים שונים (ראיונות מצולמים, הקלטות, צילומים ממצלמת אבטחה). מצד שני, "דבי הייתה פה" הוא גם סיפור בלשי, עם תעלומה שמוצגת בתחילתו ונפתרת בסופו. הז'אנר הבלשי לא נראה כזה שנכפה באופן מלאכותי על הסיפור של דבי, אלא ככזה שנובע ממנו - ומעבר לכך, הוא עושה לסרט שירות טוב בלבד. כי התוצאה היא מעין יצור כלאיים מיוחד: שלא כמו בסרט תיעודי "אמיתי", שבמסגרתו לא תמיד אפשר (ולא תמיד צריך) לסגור את כל הקצוות, ב"דבי הייתה פה" יש גם את הגולמיות התיעודית אבל גם התזמור העלילתי, וכמובן את רגע ה"א-הא". ובאופן מפתיע, יש בו אפילו רגעים מצחיקים.
באותה נשימה, אין פה שום כוונה לצמצם את "דבי הייתה פה" למאפיינים הז'אנריים האלה בלבד. כי לפני הכל, מדובר בסרט קטן, אינטימי וכואב על סיפורה של מתמודדת נפש. הרגישות של גולדברג לנושא שאותו היא מתארת ניכרת בכל צעד ושעל - כמו, למשל, הבחירה שלא להציג את גופה העירום של הגיבורה בסצנה שבה היא מתכוננת למקלחת. השחקנית כרמית מסילתי-קפלן, שמגלמת את דבי, קיבלה משימה לא פשוטה אבל היא עושה אותה בהצלחה - גם ברגעים שבהם הדמות שלה נכנסת למצבים של דיסוציאציה. איילת מרגלית ("אליפים") כריזמטית תמיד, והיא מביאה תצוגת משחק טובה גם כאן, בתפקיד ריבה: הן ברגעים שבהם הווליום גבוה והן ברגעים בהם היא שותקת. את מיכל מגלמת חוה לוי רוזלסקי, ואומנם התפקיד שלה קצת שונה - ברוב הזמן היא מופיעה בקולה בלבד, ובתור מראיינת - אבל גם היא מקבלת את הרגעים שלה לזרוח. יחד עם כל אלה, אי אפשר שלא לציין את הופעת המשחק המדהימה של הילדה הילה קפלן - בתה בחיים האמיתיים של מסילתי-קפלן - שאחראית לרגע השיא של הסרט (בתפקיד שלא נחשוף פה כדי לא לספיילר).
עם זאת, ישנם רגעים בסרט בהם הדיאלוגים מרגישים קצת יותר כמו תסריט ופחות כמו שיחה אמיתית. זה קורה, לעיתים, בגלל בחירות שנעשו במסגרת התסריט עצמו - למשל, משפטים שלא היה סביר לומר בסיטואציה מסוימת כזו או אחרת (זה בולט בשיחת הטלפון של מיכל עם אמה, בתחילת הסרט). ואולי זה קורה גם בגלל הבימוי, שנוטה לאיטיות ולמרווחי אוויר, גם במקרים שבהם זה לא הדבר המתבקש והאמין ביותר. הרגעים הקטנים האלה פוגעים קלות באשליית המציאות שהסרט מנסה לייצר, אבל בהחלט לא מחסלים אותה. בסך הכל, "דבי הייתה פה" הוא סרט רגיש ומרגש. אומנם ההתמסרות אליו דורשת סבלנות והקשבה, אבל היא בהחלט משתלמת.