שנת 2011 הייתה עמוסת אירועים שהטריפו את הגלובוס: האביב הערבי פרץ בתופים ובמחולות, אוסאמה בן לאדן נפרד סוף סוף מהעולם ובישראל מחאת הקוטג' הגיעה והתרסקה כמו שבאה. אבל מכל האירועים הללו, דווקא קהילת הגיימרים העולמית היא זו שהרוויחה בענק - בזכות משחק פשוט לתפעול, בלי חוקים מוגדרים, שכל תכליתו מושתתת על יכולות היצירה והדמיון של השחקן. "מיינקראפט", משחק הווידאו המהפכני, מצא את דרכו במהירות אל לב המיינסטרים תוך שהוא משאיר אבק לכותרים מובילים אחרים ומצית את דמיונם של בני 30 פלוס שעדיין גרים אצל ההורים. בנוסף, בזכותו פותחה שפה חינוכית ואדריכלית חדשה סביב קוביות, אנשים וחיות שמתוכננות בצורות הנדסיות בלתי אפשריות. "מיינקראפט" (על כל נגזרותיו, הרחבותיו וסוגיו) הוא הכותר הנמכר ביותר בכל הזמנים עם יותר מ-300 מיליון עותקים שנמכרו (ועדיין נמכרים) ברחבי העולם. בלי ספק, מדובר במוצר תרבות פופ משובח שידובר עליו עוד שנים רבות קדימה.
עם כל ההצלחה המרשימה הזו, עיבוד קולנועי היה רק עניין של זמן - והוא מגיע עם הלהיט התורן של פסח "מיינקראפט: הסרט", שעלה לאקרנים מסביב לעולם ותוך ימים ספורים כבר הפך לשובר קופות עם הפתיחה החזקה ביותר לסרט מאז "דדפול & וולברין" מהקיץ שעבר. אבל שלא תטעו, הוא לא עושה זאת בזכות עשייה קולנועית חד פעמית.
בעלילת הסרט אנחנו פוגשים את גארט "איש הזבל" גאריסון (ג'ייסון מומואה), כוכב תחרויות משחקי וידאו מרושש, שנשאר תקוע בשנת 1989, עם כל השיער, הפרנזים והלק המקולף בציפורניים. בזמן שהוא מחפש דרכים קלות להרוויח כסף, הוא פוגש בהנרי (סבסטיאן יוג'ין הנסן), ילד יצירתי שעבר לגור בעיירה יחד עם אחותו נטלי (אמה מאיירס), בנסיון להתחיל חיים חדשים לאחר שאמם נפטרה. הנרי וגארט מוצאים קובייה קסומה שבעזרתה נפתח שער לעולם בשם אוברוולד, ויחד עם נטלי ונדל"ניסטית בשם דון (דניאל ברוקס) הם נסחפים לעולם הקסום והמרובע. שם הם פוגשים את סטיב (ג'ק בלאק), אדם תמהוני סטייל רובין וויליאמס ב"ג'ומנג'י", שחי שם כבר שנים ומחפש לברוח מהצינוק של מלגושה, מין מכשפה מרשעת בצורת חזיר.
הבעיות של "מיינקראפט: הסרט" זועקות וצועקות מכל פינה, אז קשה לבחור מאיפה להתחיל לדבר עליהן. לכן עדיף לפתוח עם הדבר היחיד שטוב בו: הוא מיועד אך ורק לקהל מעריצים שבוי בשכבות גיל מתחת ל-20. הסרט שופע וטובע באופן חסר פרופורציות בפאן-סרוויס ורפרנסים למשחק האהוב, ברמה קטסטרופלית שלא מצליחה לכסות על היעדר סיפור נורמלי - זאבים, הקריפרים, כלי הנשק, הקוביות, יצירת אובייקטים, החזירים, הזומבים. יוצרי הסרט לא פספסו אף פרט ואף פיקסל לא נשכח בגזרה הזו, כך שהעולם מבוסס הקוביות של המשחק תורגם בצורה אופטימלית, צבעונית וכיפית. אבל מי שלא מכיר את רזי המשחק והניואנסים שלו לא יבין על מה המהומה, ויעדיף לגלול בצורה אלגנטית בטלפון.
רפרנסים ופאן-סרוויס זה חמוד ויפה אבל רבאק, מי החכם שחשב שאפשר לבנות על זה סרט שלם במשך 101 דקות? ב"מיינקראפט: הסרט" העלילה היא בגדר המלצה בלבד, הדיאלוגים שטחיים ועבשים יותר מבמבה יבשה והקרינג', במיוחד זה שלא מפסיק לנטוף מג'ק בלאק וג'ייסון מומואה כבר מביך. בלאק נחשב בעבר לשחקן טוב יחסית, כזה שידע לבחור תפקידים סבירים (עיינו ערך "רעם טרופי"), אבל בשנים האחרונות האיש המוגזם עם הזקן המוגזם מעדיף לשחק בתפקידים גרועים (ומוגזמים). בסרט הנ"ל בלאק פשוט מבייש את עצמו ואת הפירמה, ומנסה להזכיר לצופים בכוח שהוא גם יודע לשיר. על מומואה אין מה להרחיב יותר מדי. מדובר בשחקן עם מנעד מוגבל מאוד וכשהוא מנסה להצחיק, זה פשוט מביך ברמות. מעבר לעובדה ששום בדיחה לא אפקטיבית או באמת מצחיקה, ככל שהסרט נמשך הנוכחות של מומואה רק מקריפה יותר ויותר.
עיבודי לייב אקשן למשחקי וידאו הם קללה שלא נגמרת. מעטים הסרטים, אם בכלל, שמצליחים לשחזר את ההצלחה על המסך הגדול, להוציא את סרטי "סוניק", יוצא הדופן של הקטגוריה. "מיינקראפט: הסרט" גם הוא נגוע בקללה הזו: הוא לא ראוי, הוא מביך, הוא מחרב את המורשת האדירה שעליה הוא מבוסס, ולא בגלל האפקטים או העיצוב. הוא איום דווקא בגלל השחקנים בשר ודם שמככבים בו, שעדיף שהיו מסרבים לפרויקט הזה מלכתחילה.