בין איפור מוגזם, תסרוקות בלתי אפשריות, בוי ג'ורג' וג'ורג' מייקל, כתפיות, חותלות ומקבילית המוחות, שנות ה-80 היו תור הזהב של ז'אנר הפנטזיה. בשנים ההן, חובבי אבירים, לוחמים, נסיכות ויצורים קיבלו מנות גדושות של קסם וסרטים שהציתו בהם את הדמיון. כמה שמות על קצה המזלג: "הסיפור שאינו נגמר", "אגדה", "קונאן הברברי", "גרמלינס", "אי. טי". באופן טבעי, ובמיוחד בשנים האחרונות, היצר הנוסטלגי בקרב קולנוענים צעירים והרצון הבלתי נשלט שלהם לשחזר את הקסם האייטיזי הצ'יזי הזה, מבעבע עד כדי גלישה מקצה הפינג'אן.
"האגדה של אוצ'י", שעלה בסוף השבוע לאקרנים בישראל, מנסה לקלוע בדיוק למקומות האלו ולנגן על המיתרים הנוסטלגיים העדינים של הצופים המיליניאלים והבומרים יחד. זה סרט שמעלה בנחיריים ניחוחות אייטיז מובהקים ונעימים, אבל עדיין נשאר נאמן לעצמו ולסיפור שהוא רוצה לספר. כדי לשחזר את הקסם הנוסטלגי הזה, השימוש ב-CGI במהלך הסרט היה מועט ביותר ורוב היצורים בו הם מעשי ידי אדם, כלומר בובות אנימטרוניקס סטייל בית החרושת של ג'ים הנסון. מעל כל זה, פרט הטריוויה הכי מעניין לגבי הסרט הנ"ל הוא העובדה שמדובר בסרט הראשון מבית אולפני A24 המיועד לכל המשפחה.
בעלילת "האגדה של אוצ'י" אנחנו פוגשים את יורי (הלנה זנגל), נערה צעירה שמתגוררת עם אביה מקסים (וילם דפו) ואחיה המאומץ פטרו (פין וולפהארד) על האי קרפטיה, שנמצא למרגלות ים השחור. כמו בכל סרט פנטזיה שמכבד את עצמו, גם כאן מערכת היחסים של יורי ואביה משובשת והיא בורחת מהבית כשהיא מוצאת יצור קסום, פצוע וחבול. למין של היצור הזה קוראים אוצ'י, והאגדה מספרת שהאוצ'י, שנראים כמו מיקס בין גורילה לאורנג אוטן, הם שדים רצחניים שמהלכים אימים על תושבי האי. המפגש והחברות של יורי וגור האוצ'י מלמד אותה על חברות, משפחה ונאמנות.
הפתיח כבר מסגיר שמדובר בסרט של A24. האווירה, הסטיילינג והפסקול משלימים את הנוכחות הפיזית של האולפן שמקדש יצירות עצמאיות ונועזות על פני קולנוע מיינסטרים. הבמאי הצעיר איזיאה סקסון, שזהו סרטו הארוך הראשון, מכניס את הצופים לאווירת האייטיז עם מוזיקה דרמטית מסונתזת בתוספת פילטר מגורען ומהפנט שעוטף את הפריימים בוויזואליה נוסטלגית. נראה שסקסון עשה את שיעורי הבית שלו טרם תחילת הצילומים, והצליח לגבש יצירה שהיא רובה ככולה הומאז' לז'אנר הפנטזיה, ובפרט לסרטים האהובים של שנות השמונים.
ברמה העלילתית, "האגדה של אוצ'י" חלש מאוד ולא מביא איתו בשורה חדשה, מפתיעה או מרעננת. כדי לדון את סקסון לכף זכות, אפשר לומר שמכיוון שמדובר בהומאז', יכול להיות שגם לא נעשה ניסיון כזה מצדו והוא רצה לשמור על הפשטות. היתרון הגדול של הסרט הוא האוצ'י הקטן, בובת אנימטרוניקס מתוקה שהיא בעצם שילוב של גיזמו, אי. טי ובייבי יודה. הוא חמוד, הוא מתוק, ואפשר להתווכח שעות על העיצוב שלו, אבל הפרקטיקה והכוונה מרשימות לבדן. בעידן טכנולוגי שמאויים על ידי בינות מלאכותיות, ודמויות ממוחשבות פושטות על כל סרט שני בערך (ולא תמיד ברמה מספקת), החזרה למקורות, לשטח, לסט חי ונושם ונטול מסכים ירוקים - עושה את כל ההבדל. המצפון מחייב לתת מילה טובה לווילם דפו שעושה כאן תפקיד תיאטרלי משהו ובכל זאת, איכשהו זה עובד וזה מדויק. צמוד לדפו - פין וולפהארד - לנצח מייק מ"דברים מוזרים". לא כל כך ברור מה הוא עשה על הסט חוץ מפרצופים רציניים ולפלוט מילה, מילה וחצי בלחץ.
מבחינה רעיונית, "האגדה של אוצ'י" בוחר בסוס מנצח ונוגע בנושאים משפחתיים כואבים כמו נטישה וחוסר שייכות או התאמה חברתית. אבל הבחירה הזו גם הופכת אותו לסרט שטוח. סקסון העדיף לשחות במים הרדודים במקום לצלול עם כל הגוף לתוך העומק ולפתח את "האגדה של אוצ'י" לרעיון מורכב יותר. זה הופך את הסרט שלו לקופי פייסט, שבלונה מוסכמת של סרטי פנטזיה על גיבור, לרוב דחוי (חברתית או משפחתית), שמוצא את עצמו במערכת יחסים קרובה עם יצור קסום - שפשוט נשלפה מהמדף המאובק.
"האגדה של אוצ'י" הוא סרט מוזר. מאוד. לפעמים הזוי אבל בכל זאת מפתיע לטובה. לאו דווקא באיכותו אלא יותר מבחינת הדרך שהוא בוחר ללכת בה. בשורה התחתונה לא מדובר בשיחוק מופלא של A24 או ביצירה בלתי נשכחת ואייקונית. המוזרות של "האגדה של אוצ'י" הופכת אותו לסרט שונה וייחודי בנוף הנישת "לכל המשפחה", מבדר לפרקים ומעל הכל - הומאז' ראוי ומקסים לתקופה שכבר לא תחזור.