אלכס גרלנד ידוע בתור במאי שמתעדף פילוסופיה ואסתטיקה ביצירות שלו, ורצוי כבדות משקל. אחרי "אקס מכינה", "העולם שאחרי: הכחדה" ו"רדופה", הוא הוסיף רובד נוסף ופוליטי מאוד לפורטפוליו שלו עם "הקרב על אמריקה" - אבל בסרטו החדש "יחידת העילית" (Warfare) גרלנד מניח בצד את האמירה ומספר סיפור מלחמתי רועש, גועש ומדמם. עבור יצירת הסרט והנגשת חוויה אותנטית ככל הניתן, הבמאי שילב כוחות עם ריי מנדוזה, יוצא יחידת אריות חיל הים, ושקד יחד איתו על מלאכת הכתיבה והבימוי.
ב"יחידת העילית" גרלנד ומנדוזה מעבירים את הצופים מסע מטלטל, כמעט בגוף ראשון, לתוך זירת קרב קשוחה וצפופה במיוחד. הסרט מבוסס על קרב אמיתי ועל הזיכרונות של החיילים שנלחמו בו. השנה היא 2006, הימים ימי מלחמת המפרץ השנייה והצבא האמריקאי פרוס בעיראק המדממת והקרועה מבפנים. בשכונה קטנה בעיר רמאדי, יחידת אריות חיל הים מתבצרת בבית משפחה כדי לפקח ולנטר תנועה של כוחות אמריקאיים באזור. אבל הנוכחות הצבאית מעוררת תגובת נגד מצד המורדים, שמחליטים לתקוף את היחידה.
ל"יחידת העילית" יש עלילה רזה מאוד עד לא קיימת: אין כאן דיאלוגים עמוקים, נאומים פטריוטיים חוצי להבות, דמויות עגולות או אפילו ביקורת נוקבת של גרלנד ומנדוזה על הנוכחות הצבאית בעיראק. המטרה של הסרט היא ברורה: להכניס את הצופה לתוך סיטואציה נוראה ביותר, שהסבירות לצאת ממנה בחיים היא כמעט אפסית. האמצעים: ניצול וסחיטה מקסימלית ביותר של כל משאב קולנועי אפשרי. וזה הופך את "יחידת העילית" לאחד מסרטי המלחמה האפקטיביים ביותר שנראו על המסך.
"בקרב לא מדברים על החברה או האישה": יוצרי "יחידת עילית" בריאיון ל-mako
השימוש של גרלנד ומנדוזה בצילום, בעריכה ובפרט בסאונד מחריש האוזניים ראוי להילמד בבתי הספר לקולנוע. לאורך 95 דקות רוב הסצנות של "יחידת העילית" מצולמות במצלמה נישאת ביד, והבחירה הזו מממקמת את הצופה בלב ההתרחשויות. הכל קורה כאן ועכשיו ויחד עם הצילום, העריכה המהודקת מביאה את הסרט למקום שבו הוא מרגיש כמו דוקו עם ריח של גופות שרופות על אמת. את כל אלו משלימה עבודת הסאונד המוקפדת עם המטוסים מנמיכי הטוס, הטנקים, הפצצות והיריות. בעזרתם, גרלנד ומנדוזה בונים משקפי מציאות וירטואלית ותחושה שאנחנו חלק בלתי נפרד מהיחידה הצבאית.
בין חברי הקאסט ישנם וויל פולטר, ג'וזף קווין, קוסמו ג'רוויס ומייקל גנדולפיני. כולם כולל כולם עושים עבודה טובה ומשכנעת, אבל לא בגלל הטקסטים המבצעיים שהם מדקלמים, אלא בזכות עבודת הגוף והמימיקות שמחקות הלם וטראומה בשדה הקרב.
אבל ל"יחידת העילית" חסר דבר אחד: אין לצופה את החיבור הבסיסי לפרצופים שהוא רואה על המסך. טכניקת הסטייל-דוקו של הסרט מוציאה ממנו את הרגש והאמפתיה, וגם אם גרלנד ומנדוזה שאפו לתוצאה הנ"ל - זה מייצר ריחוק. כי למי אכפת שהחייל הזה מת או החייל ההוא איבד את הרגליים? כן, זה מזעזע, אבל ניתוק הרגש באופן כמעט טוטאלי מסרט כזה מייצר גורם לאדישות בקרב הצופים. תסריט מרובד ועמוק יותר היה יכול להפוך את "יחידת העילית" לסרט שלם יותר, הן עלילתית והן אומנותית.
שיתוף הפעולה של גרלנד ומנדוזה מוכיח את עצמו בצורה מיטבית - לא מושלמת, אבל כזו שנדמה שעם הזמן תוכל להתיז ניצוצות של יצירה. "יחידת העילית" של השניים הוא סרט טוב, כמעט טוב מאוד, שמצליח לעניין בעיקר בזכות השימוש האפקטיבי באמצעי המבע הקולנועי. מנגד, הוא לא מצליח ללפות חזק בגרון ולתת בוקס בבטן. מדובר בסרט עם פוטנציאל עצום לרתק, אבל הבחירה של מנדוזה וגרלנד לנתק ממנו את כבלי הרגש פוגמת בו. ובכל זאת: הוא נועד לצפייה על מסך גדול, באולם עם סאונד מושקע ככל האפשר.