זה לא בלתי אפשרי, אבל נדיר למצוא טרילוגיית סרטים ששומרת על יציבות וסטנדרט אחיד - וטרילוגיית "הדרקון הראשון שלי" של אולפני דרימוורקס היא בין יוצאות הדופן בקטגוריה. בשנת 2010 יצא הסרט הראשון בסדרה והפך ללהיט מיידי. "הדרקון הראשון שלי 2" כבר עקף אותו בסיבוב, הן מבחינת הכנסות והן מבחינת דירוגים, והשלישי אולי לא התרומם כמו קודמיו אבל עדיין ראוי להערכה. סוד הקסם של הטרילוגיה טמון במערכת היחסים שנוצרה בין היקאפ, נער צעיר ונצר למשפחת ויקינגים שוחטי דרקונים ושום-שן, דרקון שחור ומסתורי שמתנהג כמו חתול. ודרימוורקס, ספק בהשראתה ספק ברגע של החלטה שיווקית מטופשת, החליטו לעשות דיסני ולעבד את להיט העבר שלהם לגרסת לייב-אקשן.
עלילת "הדרקון הראשון שלי" מתרחשת בכפר הוויקינגי ברק, שמותקף שוב ושוב על ידי דרקונים וכל תושביו נלחמים ביצורים המעופפים ונושפי האש בשגרה. כולם, חוץ מהיקאפ (מייסון ת'יימז, "בלאק-פון"): נער רזה, מגושם ופאשלונר ידוע. היקאפ הוא גם הבן של מנהיג הכפר סטויק (ג'רארד באטלר), והוא חולם להרוג דרקון כדי לזכות בהכרה מצדו. הוא מצליח להפיל דרקון אגדי, אבל במקום לחסל אותו, הוא מתיידד איתו, קורא לו שום-שן, מתקין לו פרוטזה לזנב, מאלף ומביית אותו. ובזמן שאבא שלו יוצא למסע למציאת מאורת הדרקונים, היקאפ נשלח למחנה אימונים כדי ללמוד איך להרוג אותם, אבל הוא כבר לא בטוח שהוא רוצה לעשות את זה. ההחלטה הפציפיסטית שלו מייצרת שיבושים במערכות היחסים שלו עם אביו ועם אסטריד (ניקו פארקר, "האחרונים מבינינו"), נערה ויקינגית קשוחה שחולמת לזכות בטייטל הנכסף של קוטלת הדרקונים.
הסכינים הושחזו והמקלדות כבר היו במצב היכון אבל באופן מפתיע למדי, גרסת הלייב-אקשן של "הדרקון הראשון שלי" היא לא רעה בכלל ואפילו טובה מאוד. זה לא אומר שאין לה בעיות, אבל גאד-דאם דיסני, שבו, תוציאו עטים ומחברות ותיכנסו לשיעור זריז שכותרתו "איך לעשות עיבוד לייב-אקשן ולצאת מזה בחיים". זה מתחיל בליהוק, כי אם יש משהו שדיסני תמיד נופלת בו, זה כאן. בדרימוורקס הצליחו לצאת מהמלכודת הזו באלגנטיות, בלי לדחוף ייצוג לא נחוץ בפרצופם של הצופים לשם הגרידיות והממון (ויש ייצוג). וחוץ מזה, ת'יימז הוא אחלה היקאפ ודומה לו ממש.
"יש לי המון אהבה לישראל": כוכב "הדרקון הראשון שלי" ג'רארד באטלר בריאיון ל-mako
אבל ה-ליהוק המנצח כאן הוא באטלר, שחוזר לתפקיד אחרי שנידב לו את קולו בפעם הראשונה לפני 15 שנה. למעריצי הטרילוגיה זה אומר דבר אחד: למישהו אשכרה אכפת מהם. uגם בקטגוריית הסיפור, העלילה ומה שביניהם, בדרימוורקס מחטיפים סנוקרת אדירה לדיסני. בהשוואה לגרסת האנימציה, שום פרט, שום שוט, שום צליל ושום שורה בתסריט לא חמקו מבין האצבעות של יוצרי הסרט הנ"ל. זה קופי מדהים עד לרמת הפיקסל הכי זניח, שמתרגם בצורה ריאליסטית ומושלמת את מערכת היחסים היפהפייה שנרקמת בין נער כחוש לדרקונו החתולי.
והפרט המכריע בדו-קרב בין דרימוורקס לדיסני: הבמאי דין דבלואה, שביים את הטרילוגיה. זה מהלך מקצועי מבריק, כי מי מכיר טוב יותר את חומר המקור מאשר זה שליטרלי יצר אותו? בקיצור, הבחירות המקצועיות והאומנותיות של דרימוורקס בכל תהליך ההפקה של הסרט היו בול בפוני, מחושבות ובנויות לתלפיות. ולמרות שהכל יושב כאן פיקס, בכל זאת נותר טעם חמצמץ בפה בסיום הצפייה.
הבעיה המהותית של "הדרקון הראשון שלי" היא שאף אחד לא באמת צריך אותו. גם לא המעריצים. זה סרט חדש במובנים קולנועיים (15 שנה זה כלום זמן), שלא דורש תיקון אתני, תרבותי או עלילתי. ומפני שהוא העתק-הדבק בכל רובד אפשרי, לא ברור מה הערך המוסף שלו ואיך הוא תורם לעולם המורחב של הטרילוגיה המקורית. זו נקודה רצינית מאוד למחשבה שמעלה שוב את הקושיה המתבקשת: למה סרטי אנימציה צריכים לקבל גרסאות לייב-אקשן? (כסף זו לא תשובה).
בכל אופן, ולמרות שהם לא יצאו מורווחים כל כך מהסיפור הזה, למעריצי "הדרקון הראשון שלי" יש למה לצפות - כי מישהו בדרימוורקס חשב עליהם כשהחליט לשעתק את האנימציה האהובה עליהם לגרסה מציאותית. והכל עובד כאן כמו שעון: המוזיקה, המשחק, האפקטים, מערכות היחסים, כל החבילה. מנגד, זה אותו המוצר, עם אותם הדרקונים, הוויקינגים, התה והלימון וההרגלים הישנים, כשרק המיתוג השתנה. וזה סבבה והכל, אבל דיר באלק לגעת ב"שרק".
