עושה רושם שחולי קורונה ממש אוהבים מקומות הומי אדם. משחקי כדורגל, סניפי ארומה הומים, מעגלי חיבוקים, רמי לוי בערבי חג, איקאה בסייל, הופעות של עומר אדם, עזריאלי בסייבר מאנדיי. איפה חולי הקורונה המופנמים והחרדים חברתית? איפה נדבק הקורונה שיספר שהוא סתם ישב בבית בשבוע האחרון, ראה טלוויזיה והיה בוואטסאפ. ואז כשיגידו לו שכל הכבוד ושכולם צריכים לקחת דוגמה מאיך שהוא עומד בחוקי הבידוד, הוא יגיד "מה? איזה בידוד?".
זה כבר קצת שחוק, אבל נכון לרגעים אלו המוטיבציה העיקרית של אנשים לא לחטוף קורונה היא שלא יפרסמו את המסלול היומי שלהם, כולל מפה קטנה ב-N12, אנדרטה לאפרוריות הפרברית של חייהם. שופרסל בגבעתיים. ירקן. קו 54. הגן של הילד. מצד אחד כל כך משעמם, מצד שני כל כך חושפני. אנחנו מעלים תמונות של עצמנו מחופשות ובילויים כדי ליצור מצג שווא של חיים שראוי לחיותם, ובסוף כולם יודעים שישבנו כל יום בארומה עם אישיות הפקיד שומה והסטנדרטים הנמוכים שלנו. כי בסך הכל החיים של רובנו לא מאוד מסעירים, הם לא עמוסים במלונות לפי שעה ופגישות סודיות, אלא סתם, רגילים, הפוך חלש באיזה קפה בדרך לפגישת עבודה.
החלק האהוב עליי בקורונה - חוץ מזה שהיא חיסלה את הקפיטליזם ואת הוצאת העיניים בסטוריז מחו"ל - זה מסלולי החולים. הריאליטי הכי יפה והכי עלוב, ליהוקים של "בואו לאכול איתי" על פורמט מבוסס ווייז. זה ככל הנראה ההסבר להצלחה של הסטוריז (ולמיטיבי לכת - המדור "365 ימים" של סיון קלינגבייל ב"הארץ"). כי לא משנה כמה נעמיד פנים שיש לנו אישיות, טעם ותחביבים, כולנו בסוף רוצים לראות מה אנשים אחרים עושים כל היום, רצוי שעה אחר שעה.
באופן טבעי, המעקב הזה כולל גם לא מעט ביקורת על הזולת. הרי אין מי שלא נזף במסך אל מול סדר יומו של מנהל "הפיראט האדום" - לא אדוני, אתה לא אמור לשבת בבית הפנקייק בשש בבוקר, תחשוב על העורקים שלך. והאישה שחזרה מאיטליה הישר לשני אימוני חיטוב רצופים - האם יש כאן הפרעת דימוי גוף כלשהי? כמה כושר אפשר לעשות ברצף? וזה עוד אפילו בלי הכעס על כך שמישהי חזרה מאיטליה ובמקום להכניס את עצמה לבידוד הלכה להתעטש בחדר כושר במשך שני שיעורי חיטוב.
והנה פסקה שתאמר את המובן מאליו: עניין האחריות האישית תופס פה לא מעט מקום. בהייה בלו"ז של אנשים שאמורים להיות בבידוד ולא ידעו את זה יכולה להלחיץ, אבל אלו שהיו אמורים להיות בבידוד וכן ידעו את זה אבל בחרו להתעלם? זה כבר מכעיס. כי ברור שלהיות בבידוד במשך 14 יום זה חתיכת תיק, אבל מי שיודע שהוא אמור להיות בבידוד ובוחר בכל זאת להסתובב, כולל במקומות שיש בהם קשישים ומדוכאי חיסון (ואיפה אין?), הוא כבר סתם חרא. אם אתה יודע שאתה אמור להיות בבידוד אבל אתה מתעלם כי יש לך דברים ממש דחופים, לפחות אל תעצור בדרך לחומוס.
אבל נחזור ללו"ז. כי זה די מדהים, החשש התמידי הוא שבעתיד הכל יהיה גלוי וידעו מה אנחנו עושים בכל רגע ביממה ולא תהיה לנו טיפת פרטיות, אבל הנה, אנחנו כבר בעתיד. איש לא מתעכב על זה כי מדובר בבריאות הציבור, אבל אנחנו חשופים לעין כל בהתאם לדרישות וצרכי המדינה ובלי שום רגישות לחירויות הפרט. זה יכול לעבוד בסין הלא דמוקרטית ובישראל שרגילה להתגייס סביב אירועים לאומיים, אבל בארה"ב? עם תודעת החופש וזכויות הפרט המפותחת? אין סיכוי. בידודים, הסגרים וחשיפות לו"ז לא יעברו שם בשקט.
אחרי החולה בדרבי התל אביבי כבר ברור שהקורונה כאן. כבר למדנו לשטוף ידיים באופן תקין (שעד היום ראינו בקולנוע בסצנות שנועדו להמחיש או.סי.די אצל דמויות, אבל מילא), ובקרוב נקבל את הנדבק הראשון ממזוזה, את הדיווחים על זייפני הבידוד (רווקים ללא ילדים שמשקרים שהיו במקומות שדורשים בידוד כדי להוציא שבועיים מחלה מהעבודה, איך זה עוד לא קורה?), אינספור כתבות על "מתכוני שימורים לבידוד" ו-"מה לעשות עם הילדים בבידוד" וכמובן, כל בדיחות ה"גלעד שליט חזר לשבי" בעולם.
אבל בסוף זה ייגמר, כשיגיע הקיץ או חיסון. הקורונה תהיה עוד סעיף בסיכומי שנה ועשור ובתולדות האפידמיולוגיה. יהיה נחמד אם שני דברים ימשיכו: 1. העדכונים האמיתיים. לא בסטורי בומרנג ממסעדת מישלן במילאנו, אלא בלו"ז האמיתי, זה שכולל רכישת נעליים גרועות בקניון בקריית אונו או עצירה למוקפץ בבגט באיזה מקום מפוקפק. 2. השיעולים למרפק.