החלק הכי קשה בצפייה ב"לורנה", סדרת הדוקו החדשה של אמאזון על לורנה בוביט – האישה שחתכה את איבר מינו של בעלה וההשראה לכל בדיחות הזין הכרות בעולם - מתרחש בסוף הפרק השני, במשפט שלה. עד אז אנחנו רואים לא מעט נתזי דם, תמונה של איבר כרות, תמונה של גוף נטול איבר, תמונה של האיבר החתוך מזוית אחרת ועוד שלל הפתעות גרפיות, אבל זה לא זה. כי באותו הרגע, על דוכן העדים, בלי שום עזרים גרפיים, עולים להעיד אנשים שחיו בסביבת הזוג בוביט. השכנה מימין, השכנה מלמעלה, הנשים שעבדו איתה, החברים של ג'ון בוביט בעלה, וכולם מספרים: כן, היא הגיעה לעבודה עם חבורות, כן, עזרתי לה להסתיר סימנים כחולים, כן, שמענו אותו מכה אותה שנים, כן, הא התפאר בזה שהוא אונס אותה אנאלית, כן, היו לה סימני חניקה על הצוואר, תמיד. אה, רגע, עולה שוטר על דוכן העדים – היא התלוננה במשטרה על אלימות במשפחה. שש פעמים. העדות שלה עצמה, לחוצה ושבורת אנגלית, קשה לא פחות. ובזמן שהמושבעים אומרים – אין סיכוי, אין הוכחה, האישה משוגעת, איך אף אחד לא ידע כלום? אחת השכנות מסכמת את זה במשפט: "נשים מסתירות דברים. זה מה שאנחנו עושות. מסתירות דברים".
הניינטיז היו תקופה מדהימה, הן מבחינת פרשיות עסיסיות שתעדו בזמן אמת, אבל גם בתחום הפרספקטיבה. יש סיבה לכך שבשנים האחרונות אנחנו חוזרים אליהן – או.ג'יי סימפסון בשתי סדרות שונות, טוניה הארדינג בסרט קולנוע מצליח, מוניקה לוינסקי התרוממה מהריסות חייה והחלה לדבר ועכשיו גם לורנה בוביט. זה קורה גם בגלל שאנחנו סאקרים של נוסטלגיה וגם בגלל הנטייה לספר מחדש סיפורים של נשים, אבל גם כי השנים שעברו מאפשרים לנו גם להביט קצת לעומק, לרובנו הן העניקו גם קצת חמלה ואמפתיה. אנחנו יכולים לראות את טוניה הארדינג, המחליקה על הקרח שריסקה את ברך יריבתה כדי לנצח בתחרות, מעבר לווייט טראש הלא מוכשרת ולא חכמה מספיק. אנחנו רואים את החיים ואת העוני ואת מערכות היחסים המתעללות והמערך החברתי הלא הוגן שמובילים אדם לעשות משהו שאתם בחיים לא הייתם עושים.
ומוניקה לוינסקי? לפני פחות משלושים שנה התקשורת התייחסה אליה כאל המופקרת והשמנה שמצצה לנשיא מתחת לשולחן וכמעט הרסה לו את החיים, אבל היום? ברור שהיא הקרבן. מתמחה בת עשרים ונשיא ארצות הברית, זה האמא של יחסי מרות. הוא זה שהרס לה את החיים. כמה פוטנציאל היה לה כמתמחה בבית הלבן. היא הייתה יכולה להיות היום סנאטורית או שופטת. אבל אין לה קריירה, היא לא התחתנה, אין לה ילדים, היא בילתה את חייה מתחת לראדר. והוא? הוא לא שילם שום מחיר.
במקרה של ג'ון ולורנה בוביט, אגב, איברו חובר בחזרה בניתוח והוא הפך לסלב סוג ז' שמשתתף בסרטי פורנו ובתחרויות בהוטרז, וגם הוגשו נגדו עוד כמה תלונות על אלימות. את החיים שלה היה קצת יותר קשה לחבר. היא שוחררה מחמת אי שפיות זמנית, ירדה מתחת לראדר והקדישה את חייה לעזרה לנשים מוכות. הסדרות על או.ג'יי סימפסון התמקדו בחברה האמריקאית, בגזענות של מערכת המשפט והתקשורת. גם אצל בוביט, מסתבר, זה היה חלק לא מבוטל. היא היספאנית שהתחתנה, בין היתר, כדי להישאר בארה"ב, עם אנגלית גרועה. הוא חייל מארינס לשעבר, תכול עיניים וחתיך. הכותרות כללו כל מיני "הדם לטיני החם" ועוד הערות גזעניות. יחסית אליו, היא פשוט לא עוררה מספיק הזדהות, זה הרחיק ממנה את המושבעים והשופטים ודעת הקהל, היחידים שנלחמו עבורה היו ארגוני הנשים. אולי זו גם הסיבה לטרנספורמציה החיצונית שעברה לורנה. בזמן האירוע היא הייתה עם שיער מתולתל ושחור, שבמהלך המשפט הוחלק, רוסן ונאסף, וכיום היא בכלל בלונדינית עם שיער חלק. כנראה כשאת חותכת את הזין של בעלך, עדיף להיות כמה שפחות מהגרת.
כרגיל עם דוקואים של אמזון ונטפליקס, הסדרה הייתה יכולה להיות קצרה בחצי. היא לא מושלמת אבל היא מעניינת מאוד, במיוחד עבור מי שהיה קיים בתחילת הניינטיז וזוכר את הקרנבל התקשורתי, שמקבל גם הוא לא מעט מקום שם. כי המימוש הזה של החרדה הגברית הכי בסיסית הימם את כולם, גברים כנשים. "היא עשתה את הלא ייעשה", צווחו מגישי החדשות רגע לפני שהמילה "פינס" נכנסה לשימוש קבוע בחדשות (עד אז היא לא נאמרה או נכתבה בתקשורת). וופי גולדברג מסבירה באחד המונולוגים שלה מאותה התקופה – נשים חיות בידיעה שהדבר הכי נורא יכול לקרות להן בכל מקום ובכל רגע נתון. גברים לא, זה טלטל אותם. ככה זה, מאבחנים שם, תכרות מליון דגדגנים באפריקה ולא תשמע מילה. אבל תכרות זין אחד וכל המדינה נעצרת.
כל כך הרבה קטעי סטנדאפ, מונולוגים בתכניות אירוח ובדיחות תרבותיות התבססו על לורנה וג'ון בוביט, שבזמן אמת אף אחד בכלל לא התייחס לזה כאל טרגדיה או סתם סיפור עצוב, שהמקרבן בו הוא קרבן בעצמו. אולי בגלל זה גם קראו לסדרה הזאת "לורנה". כי כולם זוכרים את הבוביט, אבל מאחורי כל הבלאגן הזה יש מעגל של אביוז ובן אדם, אחד, עם חיים מספיק מחורבנים כדי להגיע לכזה מצב קיצון. אישה שכולם התמקדו במה שעשתה, ואחרי עשרים וחמש שנים מבינים שחלק מהתיקון זה גם לנסות להבין למה.