הדברים שנשמח להשאיר:

  1. אפס השווצה ברשתות. נקלעתם לריזורט בסיישל? שמרו את אלבום התמונות לעצמכם. מסעדה חדשה? תיהנו, אבל העולם לא זקוק לעוד תקריב של סשימי. אינסטגרם היה פעם כלי לתחזוק ערך עצמי, מקום שבו אנחנו מספרים לעולם שיש לנו כסף, חברים ואוכל טעים, אבל לא עוד. היום זה המקום הזה שמשתפים בו סרטונים של חטופים, מקסימום סלפי בוכה. והאמת? זה ממש אחלה. נכון שזה זמני, הטבע ישקם את עצמו ואנשים יחזרו להוציא עיניים לזולת, אבל לעת עתה - נגמר הפומו. אזל. בינינו, מישהו מתגעגע לבהות בחופשות של אחרים?
  2. היכולת לתאר באופן שוטף את המפה הגאופוליטית של המזרח התיכון. גם באנגלית. ולצלם סרטון הסברה אם יש צורך. אלו אומנם נסיבות די מחורבנות ללמוד בהן על שורשי הסכסוך, אבל עכשיו אנחנו יודעים מספיק על מנת לשבת בפרלמנטים של זקנים בפיצוציות, להתווכח עם קרציות פרי פלסטיין בטיקטוק ולהגיד דברים כמו "תראו, הטעות של נסראללה הייתה שהוא לא נכנס על ההתחלה".
  3. להכין סיר קציצות לגדוד. או לשלוח עציצים ליישובי העוטף, לארוז מוצרים יבשים לחיילים, לכבס למפונים, לארח אותם אם יש חדר פנוי, להתנדב בכל הזדמנות, לתרום כספים למרות החל"ת. לעשות בשביל אחרים ולהרגיש שקיבלנו בעצמנו. אם משהו, קמצוץ, יישאר משגעת ההתנדבות היפהפייה של השבועות האלו - כבר הפכנו למדינה הרבה יותר סבבה. כי עד היום חשבנו על הישראלים כאנשים שמתחילים קטטות בריכה ו/או מצלמים אותן, התדהמה היא לגלות שאנחנו גם מה זה יפים. ועל זה יהיה נורא חבל לוותר. 
  4. השם "בארי" לילדים. ברור שיהיו פה גם אלפי ניר ועוז ומי יודע, אולי יקום האמיץ שיקרא לבת שלו "כפר עזה" (אין צורך). המטרה: לשנות את ההקשר הטרגי לכזה שכולל צמיחה, התחדשות ואהבה. האמצעי: דור שלם של ילדים שחולק את אותם שלושה שמות. זה בסדר, גם דור שלם של מבוגרים עומד לחלוק בדיוק את אותם שלושה קעקועים.
  5. הכעס על השמאל העולמי. כי חשבנו שאנחנו חלק מהם - הרי אנחנו בעד ליברליזם ופמיניזם וכדור הארץ ולהט"ב, אנחנו מהטובים והמתקדמים, אבל מסתבר שכל הזמן הזה הם חשבו בלב שאנחנו היטלר. חשבנו שאנחנו יושבים איתם בהפסקה ומדברים על מגדר, אבל הם בעצם רק חיכו שנלך כדי לטנף עלינו בקפיטריה הטבעונית. התחושה היא שישראל נקלעה לסרט התיכון המדכא בעולם, ועוד בתפקיד הילד המוחרם. וכמו שאתם יודעים מכל עונה של "האח הגדול" אי פעם, זה לא משהו ששוכחים.
  6. ממ"ד בדירה. פוסטי השכרת הדירה שמציפים את הפיד מעוררים לא מעט סקרנות. לאן כולם עוזבים? האם ראוי לציין בפוסט "בנסיבות מזעזעות"? והאם אנחנו מפספסים גל הגירה? ובכן, יכול להיות, אבל רוב הסיכויים שמדובר בהגירה למודיעין או לאזור נתניה. אולי אנשים פשוט הבינו שהם משלמים 10,000 שקל בחודש כדי לעמוד בחדר מדרגות מתפרק בכל אזעקה, והם יכולים לשכור בחצי מהסכום דירה עם ממ"ד ולעבור לדאוג מדברים אחרים. כמו, למשל, איך נועלים אותו מבפנים.
  7. שפמים. מהנהר ועד הים לכל המילואימניקים יש שפם. ופייר? זה חמוד, סקסי ועם אפקט קומי. אפשר להשאיר. ואם המלחמה נמשכת עוד חודש, גם אנחנו מתחילות לגדל.
  8. שרשראות חי או מגן דוד. מהים עד הנהר כולנו עונדים שרשר. כי אין כמו איזו שואה קטנה כדי להזכיר לנו כמה אנחנו שייכים, ונטועים, וכאן. וגם כי הטירגוטים ברשתות עובדים, מה לעשות, אנחנו רק בני אדם.
  9. עגבניות שרי מהעוטף. כי אחרי שקטפנו, גזמנו, שינענו ומכרנו ירקות מהעוטף, כולנו קצת חקלאים בעצמנו, יש לנו משק משלנו בעוטף ואנחנו קשורים אליו רגשית. אז עם כל הכבוד לסחורה זולה מטורקיה, ירקות ופירות הם כבר לא קניית סופר אגבית אלא חלק מהזהות ומהאחריות שלנו כצרכנים, כישראלים וכאנשים שליטפו כרובית יום שלם באקספו. 
    עגבניות מטורקיה שהגיעו לחיילים בשטח
    עגבניות מיובאות מטורקיה

הדברים שנעדיף להשאיר מאחור:

  1. פרופורציות. נכון שעכשיו אנחנו מבינים מה באמת חשוב בחיים וכל זה, אבל מי בכלל רוצה? אנחנו מדינת עולם ראשון שנפלה עליה צרת עולם שלישי, נשמח לחזור ולהיות מוטרדים מבעיות קטנוניות וחסרות חשובות. תנו לנו להתמרמר על זמני ההמתנה לוולט, על מחירי תספורות הנשים, על מותו של אתר "סדרות", על חופשות גרועות, על הפיקוס על המדרכות בתל אביב, על מקומות שמגישים רק פפסי מקס ולא זירו. תנו לנו את היכולת לחזור להתלונן על הילדים שלנו, בלי להיזכר שנייה אחרי זה ולחבק אותם חזק חזק, כי הם פה איתנו וילדים אחרים לא.
  2. כיתת הכוננות של הצל. האם מה שישקם את תחושת הביטחון האישית שלנו הוא לראות את הצל מסתובב בשרונה עם נשק מקוצר? גם אם תשובתכם היא שכן (מי אתם?), מתישהו המלחמה תיגמר ובהמון בתים יישארו ערימות של נשק. וזאת בעיה. בכל מחקר ובכל סטטיסטיקה חוזר הנתון היחידי שמשמעותי: הימצאותו של נשק בבית מובילה ליותר פגיעות וסכנות מאשר ההגנה שהוא מספק. בדיוק כמו בארה"ב - זה אומר יותר תאונות, התאבדויות, ירי המוני ומה לא. ובהצלחה לכל הנשים המוכות.
  3. הדחף להסתיר סממנים יהודיים בחו"ל. ובכלל, נשמח לקבל בחזרה את האפשרות להרגיש בבית בביקור הבא בלונדון או פריז, בלי הדחף לדחוס כמה שיותר יורואים לחגורת בטן, לזייף מבטא איטלקי ולתהות מול כל צעיר עם ספטום אם הוא מתכנן לרסס עלינו צלב קרס. כרגע עושה רושם שהאנטישמיות רק גוברת, אקססורי הווינטג' המועדף על העולם, אבל נקווה שהיא תתפייד עם שובן של טיסות הלואו-קוסט. כי עם כל הכבוד, אנחנו לא מצילים את המדינה בשביל להיתקע בה בכל החופשות מעכשיו.
  4. נדודי שינה. כי הלאסט סין של כל המדינה בוואטסאפ זה 03:45 בלילה. חוסר השינה מעולם לא היה כל כך קולקטיבי, החרדה הפכה למשאב לאומי. מה ישראלי בעיניך? חריקת שיניים. כמה אפשר להמשיך ככה? ובכן, מסתמן שאנחנו הולכים לגלות.
  5. צריכת חדשות כפייתית. אין צורך לחכות לסוף המלחמה. ברגע זה ממש: לבטל את הפושים, את כולם. להעיף את טלגרם. לחסום את טוויטר. להכנס לאתרי החדשות רק פעמיים ביום. לחזור לראות סדרות בינוניות בנטפליקס. הנפש שלכם תודה לכם, גם נדודי השינה (ע"ע).
  6. גרסת 2023 לעם אחד שיר אחד. זה היה יכול להיות להיט משגע, מנחם ומאחד שכולל את כל הגדולים, אבל במקום זה העמיסו על מכולה אקראית את הדוד חיים, אלון איש האווירון, אסף אשתר, ורדינה כהן, הטיש הגדול ועוד שמות שבקושי מתקבלים לעונה של "הישרדות VIP", ובטח שלא מייצרים קפסולה אמיתית ויפה של מוזיקה ישראלית, לא היום ולא בעבר. כצפוי, זה לא עובד, מסתבר שאפילו בשבילנו יש גבול לשכונה. עכשיו שמישהו רציני ירים את הכפפה ויעשה את זה כמו שצריך, אבל עם "כתונת פסים".
  7. השם "כיכר החטופים". כי הם חייבים לחזור הביתה, אין אופציה אחרת.