1. המצב

    מה יהיה עם התוכנית המשפטית? עדיין לא ברור, אבל מה שבטוח זה שסיימנו את החלק הראשון של ה"אירוע", כפי שכינה אותו ראש הממשלה בנאום "אני נכנס לאירוע". כלומר - בעקבות המחאה נעצרה לזמן מה החקיקה, וכולם תוהים לאן בדיוק ממשיכים מכאן. לקפלן במוצ"ש עד לגניזת הרפורמה? או שאולי מתקפלים והולכים לראות עונה 4 של "יורשים"? איזו אופציה קוסמת, להישאב לעולם אסקפיסטי מוחלט שכולל נסיונות בלתי פוסקים להפיכות משטריות, שליט עיקש אחד ואנשים שמדי פעם צווחים "אחים אנחנו" (הם באמת). תודו ששווה לתת עוד מוצ"ש בקפלן רק בשביל שלט של "ביבי, אתה לא לוגאן רוי!". 


    אבל נחזור לנושא. לא ברור מה יקרה מעכשיו, אבל כנראה שזה לא יכלול שקט. כי מתי היה? האם הייתה כאן, בשנים האחרונות, תקופה שלא הגדרנו כ"המצב"? אנחנו מתמודדים עם רצפים של מערכות בחירות, מבצעים ביטחוניים, קורונה, מחאה. בחישוב גס - כבר בערך חמש שנים שאנחנו נשלטים על ידי "מצב" כלשהו, "מצבים" למיניהם. פעם בין מצב למצב הייתה עונת מלפפונים, אבל היא בוטלה. אנחנו עוברים מדרמה לדרמה וזה שוחק. זה תמיד בווליום גבוה ומלווה במתח ציבורי, בחרדה, בדריכות ובחוסר ודאות. במקום להתמסר לפעילויות נחוצות כמו ישיבה במרפסת וצפייה ברילז של אנשים לועסים קרח (ז'אנר מעניין מאוד), אנחנו רק נכנסים ויוצאים מאירועים. אלוהים, העייפות. 

  2. אזרח סוג ב'

    בתואר מפגן חוסר המודעות המביך של האירוע זוכה קמפיין "אזרח סוג ב'" של הימין, שלפיו העובדה שהם הרוב אבל עדיין הוחלט להשהות את הרפורמה המשפטית הופכת אותם לאזרחים סוג ב'. ומה הופך את זה לחסר מודעות, עיוור פריבילגית והמקבילה של הגבר שמתלונן שקשה לו בזמן שאשתו בחדר לידה? ובכן, העובדה שהם לא זוכרים שיש פה אזרחים סוג ב' אמיתיים: ערבים, להט"ב, אתיופים, נשים - אוכלוסיות שסובלות מגזענות, מאפליה, מפערים. אנשים שלא יכולים להתחתן במדינה, או להתגרש באופן שוויוני, להיקבר באופן ראוי או לתרום דם, שלא מתקבלים לעבודות בגלל השם או הצבע שלהם, שתמיד ירוויחו פחות כסף ואנשים לא יסכימו להשכיר להם דירה ועוד, עוד המון. מפדח בטורבו אבל למזלם, חן אמסלם הצליחה להביך אפילו יותר.

  3. עיניים עייפות ועצובות

    "עיניים עייפות ועצובות לנוכח המצב במדינה", כתבה חן אמסלם בפוסט שהעלתה שכלל תמונה שלה אוחזת בקרם שהיא מפרסמת, "מזל שיש לי ג'ל לעיניים שיגרום לי להרגיש קצת זוהרת בתקופה הזאת". אוי. היא אמנם מיהרה למחוק את הפוסט, אבל עדיין חטפה לא מעט ביקורת, וגם כמה פרודיות.

    עכשיו, עושה רושם שהדיון על אמנים שמביעים או לא מביעים את דעתם בתקופות מורכבות היה טעון במיוחד באירוע הזה, וכצפוי גם המשפיעניות נכנסו לתמונה. האם הן אמורות לשתף אותנו בהשקפת עולמן או יכולות להמשיך לפרסם קודי קופון למוצרים שאיש לא צריך? הדעות חלוקות, אבל ככל הנראה הדבר היחידי ששני הצדדים יסכימו עליו זה שלשלב בין השניים - להתיך את קוד הקופון לתוך הסיטואציה הנוכחית - זו האופציה הגרועה, המנותקת והמביכה מכולן. ותודה לחן אמסלם על איחוי רגעי של הקרע בעם.

  4. אנשים אחים אנחנו

    האם הזה המשפט המאוס של האירוע? כן. קודם כל כי הוא מבוסס על סנטימנט גזעני של קשר דם (אנחנו אחים, ערבים הם בני דודים), וחוץ מזה, הקישור המשפחתי המומצא הזה מרגיש בעיקר כמו דרך פולנית במיוחד לגרום לנו לרגשות אשמה. ואין צורך, מלחמת אזרחים היא גרועה מספיק גם בלי שהופכים אותה ל"מלחמת אחים". זה בעיקר מזכיר את הקריאה שמופנית לגברים לגבי החפצת נשים - "מה אם זאת הייתה אחותך?". וואלה, אנחנו לא צריכים להיות אחים בשביל להתנהג זה לזה בכבוד או בשביל לא להטריד נשים. מספיק גם סתם להיות בני אדם.

  5. אנחנו האנשים להם חיכינו

    האדרנלין, הסרוטונין, הריגוש - למרות העייפות והשחיקה, חייבים להודות שהפגנות זה דבר אדיר, כיף עצום ויצירתי. כדאי לכולם למחות על משהו, כל הזמן. ללכת להפגנות, להניף דגל, לזקוף ראש, לחשוב על משפט יצירתי וקליט ובמקום להעלות אותו כפוסט, לכתוב אותו על שלט שכולם יצלמו ויעלו כפוסט. לא משנה לאן זה ילך מכאן, ההמלצה לחיים האלו היא לחסום את איילון, לפחות פעם אחת.