פופ איט, הטרנד הלוהט בתחום המוות המוחי. הרבה זמן לא קיבלנו אחד חדש, אולי אפילו מאז הספינר. ונפער חלל, תודו, האצבעות שלנו הרגישו בחסרונו של צעצוע חסר מטרה באופן כל כך מופגן ומתריס שאי אפשר שלא להתמכר אליו מיידית. אז פופ איט. משטח סיליקון גמיש עם בועות עליהן לוחצים, אחרי זה הופכים אותו ולוחצים עליהן מהצד השני, הן משמיעות קול פיצוץ רך ונעים. קנדי קראש של המציאות. באבלס. יש לי אחד, ברור. ככל הנראה גם לכם, או לילדיכם, מה שאומר שאתם מתגנבים לחדרם אחרי שהם נרדמים כדי לגנוב אותו ולשבת איתו בסלון מול הטלוויזיה ולפוצץ בועות. הרעש באמת מספק, אם כי רק בצד אחד של המשטח, השני קצת אנטי קליימקסי.
קהל היעד של פופ איט: ילדים. מבוגרים שלא אכפת להם להרעיש במשרד. צופי נטפליקס מופרעי קשב. אנשים שחייבים לשרבט דברים בזמן שהם מדברים בטלפון. אנשים שממוללים את קצותיו של דפי ספר. אנשים שקורעים נייר עיתון לחתיכות קטנות בלי לשים לב. כוססי צפרניים. מעשנים. אנשים שמתרגשים כשמגיעה אליהם הביתה חבילה שעטופה בפלסטיק בועות. חובבי טנגל ושאר אביזרי ידיים תרפויטיים. גוללי פיד אובססיביים. כלומר, בגדול, אנשים שיש להם ידיים.
פופ איט משווק כ"צעצוע להפגת מתחים". כמובן, כל הילדים בני השש והמתחים שעליהם להפיג (לא בציניות, אגב. כאילו, לא לגמרי בציניות. כי סטרס קיים גם אצל ילדים, הילדות היא תקופה אפלה ומלחיצה). וכן, יש משהו מרגיע בפופ איט, הפעילות החזרתית המדיטטיבית, ה-ASMR, אותן תחושות נעימות למשמע סאונד מסוים, במקרה הזה פיצוצי בועות קטנים.
ועדיין, לא מדובר ב"צעצוע מפיג מתחים". ממש כמו שהפידג'ט קיוב בזמנו לא באמת היה אביזר שמסייע לקשב וריכוז. פשוט מציגים אותם ככה לרוכשים כי זה יותר מושך מ"תראו, זה לא באמת עושה כלום חוץ מנעימי לאצבעות", אנשים לא מסוגלים לחשוב על כך שהם או ילדיהם פשוט מבזבזים את הזמן, זה חייב לבוא עם ערך דמיוני כלשהו. פיתוח יכולות קוגנטיבית, שכלול מוטורי, ויסות חושי. מוכרים להורים "משחק שהוא לא מסך" לילדיהם, למרות שככל הנראה, רוב הסיכויים, כל משחק שילדיכם ישחק במסך יפתח אותו קוגנטיבית יותר מחווית הפצפצים הזאת. ההתעקשות הזאת על צידוק מיותרת. לא הכל צריך להיות עם סיבה, חלק מהדברים הם פשוט מה שהם, המצאות נטולות ערך בעולם. יש רעיונות קטנים.
והרעיון הזה קטן במיוחד, הרי מדובר בשחזור חווית פצפצים - ממש כמו אלו שמשתמשים בהם במעברי דירה ומשלוחים כדי להגן על חפצים שבירים ואז נדבקים לנו לאצבעות ליומיים עד שאנחנו מפוצצים את כולם, פשוט עשויים מסיליקון. כלומר, מייצרים תוצרי לוואי של אריזות. מצאו שימוש כיפי לשאריות, ולכן החלו לייצר את השאריות באופן מכוון. איזו תפנית משונה. כמובן שמדובר בחפצים שנראים כמו הפסולת הכי מזהמת ומסרטנת שהוציאו מסין, בצבעים ופלסטיות זולים שעוד יגרמו לגל התאבדויות בקרב גננות אנתרופוסופיות. אבל בשנייה שתניחו על זה את הידיים, לא תצליחו להפסיק. קטניפ לאצבעות. אביזר לעכברושי מעבדה.
במקור, לפחות לפי משווקים שונים בפייסבוק ובאמזון, מדובר במשחק לשניים. כל אחד מפוצץ בועה, האחרון מנצח, או מפסיד, מה זה משנה. גם בטיק טוק כל העסק תפס תאוצה ואנשים מעלים סרטוני פופ איט ללא הכרה. בסרטונים של ילדות בעברית, אפשר לשמוע הרבה את המילים "מספק" ו"מרגיע". גם אימוץ מונחים מתחום הסלף קר עוזר ללגיטימציה של אביזרים מבזבזי זמן, אם כי גם בזבוז זמן, בדרכו, הוא מונח קפיטליסטי. הפכנו את עצמנו לאנשים שצריכים להצדיק שימוש שאינו פרודוקטיבי בזמנם. מצבנו גרוע עד כדי כך שאנחנו זקוקים לעזרים שיסייעו לנו לא לעשות כלום. ואולי ככה צריך לשווק את פופ איט. לא מפיג מתחים ולא מרגיע, אלא הצעצוע שלא ידעתם שאתם לא צריכים. אביזר שמחזיק מרחב בהייה, שער אל חוויית הכלום.