1.
אם דודו טופז היה חי היום, הוא בטח כבר היה משתחרר מהכלא. בכל זאת, עבר יותר מעשור מאז הפרשה, ובטח גם היו מנכים לו קצת על התנהגות טובה. הוא כבר היה מטופל, משוקם וגמול, אולי אפילו בעיצומו של קאמבק. האוטוביוגרפיה שלו הייתה נמכרת יפה, הוא היה מעלה מופע יחיד בשם "חרטה" עם מונולוגים שכתב בכלא. כמו מפורסמים שחוזרים בתשובה, גם אצלו הטווסיות הייתה לובשת צורה אחרת, של התבוננות פנימה, התבגרות, התכנסות ותובנות. נוצות הסוואה לנרקיסיזם. הוא אפילו היה מקבל תפקיד הנחייה באיזה ערב התרמה כלשהו, שהיה מתבטל בעקבות מחאה ציבורית.
מתישהו היה צץ הראשון שהיה מעז ללהק אותו לריאליטי. נישה, לא פריים טיים, משהו בסגנון "גולסטאר". הוא היה יוצא עם פליטות ריאליטי מדרג נמוך (אמלי פרי, זה היה הרגע שלך לזרוח), ובשלב כלשהו הייתה מגיעה עוד פליטת פה. אולי שוב צ'חצ'חים, מתאים לו להפוך לסוג של אפרים שמיר בפייסבוק, מין דוד גזען שמתלונן על זה ש"אי אפשר להגיד כלום מאז הפוליטיקלי קורקט" (כלום = "איכס, מזרחים"). אבל סיכויים גבוהים יותר שזה היה מגיע מאזורי ההטרדות המיניות, כי בואו נסכים שדודו טופז לא היה שורד את מי טו. כאילו, הוא בקושי שרד את הניינטיז. אם טופז היה חי, הוא היה שריד מימים של ליטופי ישבן והערות בוטות ונשיכות בפריים טיים, הוא לא היה מבין למה כולם מתעצבנים עליו אחרי איזה ראיון, אולי לרז שכניק, שבו אמר משהו כמו "שיתנו לי כבר תכנית, יש לי רעיונות מטורפים, אני צריך רק שני כושים וגמדה סקסית".
2.
אם יש משהו שנורא בלט בשני הפרקים של "חקירה באפלה" (האם מחולל השמות הגנריים פסח באותו היום על "מלכוד מסוכן", "חשיפה אמיתית", ו"פרשייה חשובה"?), זה עד כמה היה קשה לטופז להתמודד עם ביקורת. אפשר להבין אותו, ביקורת זה חרא, ובו נכנסו יותר מכולם. אפשר לתהות עד כמה מוצדקות הביקורות היו או אם הן היו אכזריות מדי (ובדיון אחר, אפשר גם לתהות מה הוא השאיר אחריו, מה העיזבון התרבותי הדודו טופזי?), אבל דבר אחד בטוח - אם טופז היה חי היום, כולנו היינו על הכוונת. תחשבו עליו נכנס לטוויטר או לפייסבוק ורושם בשורת החיפוש את צמד המילים האהוב עליו - דודו טופז. וברור לכם שהוא היה עושה את זה. אם דודו טופז היה חי היה לו גוגל אלרט. בעשור האחרון השיח ברשתות ובטוקבקים הפך לכל כך קיצוני, שאין סיכוי שטופז היה שורד אותו עם עור כה דק, עם שבריריות ופריכות קיצוניות עד כדי כך. רענן שקד העכיר את מצב רוחו? מאיר שניצר? בחירת תמונות לא מחמיאה באופן מכוון של עורכי ידיעות אחרונות? איך הוא היה מתמודד עם מטחי הטוקבקים, העלבונות לפרטי, ההשחרות בטוויטר, שרשורי הפייסבוק, השיימינגים, הלינצ'טרנטים? הוא טען שהעם אהב אותו, אבל זה רק כי הוא לא פגש את העם שברשת.
יכול להיות כאן עוד דודו טופז? נראה שלא. כיום, יש גבול למימדי הענק שסלב ישראלי יכול לתפוח אליהם בעודו מבודד בבועה מוגנת שגורמת לו לאבד קשר מוחלט עם המציאות. גם כי תחלופת הסלבס מהירה יותר והמבחר גדול יותר, אבל גם כי בכל רגע נתון יש מישהו שבא לבאס. בכל פעם שהם יפתחו את הטלפון ינחת עליהם ארגז עלבונות. כמויות האהבה עצומות, אבל גם כמויות השנאה. אגואים עצומים עדיין מסתובבים בינינו, אבל מורידים עליהם מספיק כאפות כדי שהם לא יאבדו שליטה.
3.
אחת הטענות שעלו לגבי דודו טופז והסרט עליו, כמו גם לגבי קובי בראיינט ופרשת האונס ומייקל ג'קסון וחשיפות הפדופיליה, היא שברגע שאדם מת, אין טעם בדיון עליו. גם כי זה לא מכובד, ואנחנו הרי חזק ב"אחרי מות, קדושים אמור", וגם כי הוא לא שם על מנת להגיב לטענות ולכן זה לא הוגן. הניחו להולכים, הם אומרים, מה זה יעזור לכם עכשיו?
אבל זה לא נכון. לפעמים אפשר לדבר על אדם או על תקופה רק כשעבר מספיק זמן, כשהושג חוסן נפשי מסוים ובשלות פסיכולוגית, כשהפרספקטיבה השתנתה. מוות לא סוגר את הדיון, לא כשעדיין יש כל כך הרבה מה להגיד. מבט מחודש בדודו טופז הוא גם מבט מחודש בתקופה ובעצמנו. בחשיפת מעשיו של ג'קסון יש ערך לקורבנותיו ולקורבנות פדופיליה בכלל. גם הקורבן של קובי בראיינט עדיין בחיים. מותר לדבר על אנשים מתים אם לאנשים חיים יש מה לומר עליהם, במיוחד אם האנשים החיים האלה הם הקורבנות שלהם.
4.
ויש גם חמלה כלפי דודו טופז. זה בסדר לחמול על הכוכב הענק שלא הצליח להתמודד עם ההזדקנות והזמנים המשתנים. זה גם בסדר לחמול על אדם שחווה התמוטטות עצבים כל כך ממושכת, מלטדאון יסודי ועמוק שהוביל אותו למעשים כל כך איומים, בלי שהיה שם מישהו לידו שהיה קרוב מספיק בשביל לשים לב, לטפל ולעצור. אבל בגלל שאנחנו ישראלים, מנגנוני החמלה שלנו מופעלים בעיקר על ידי ילדים. אחד הרגעים היפים בסוף הפרק השני הוא התיאור של השוטר את ביקורו של הבן הקטן של דודו טופז כשהיה במעצר. הוא היה בן חמש, טופז חיבק אותו והריח אותו, השוטרים עמדו מסביב - גם הם אבות לילדים - ובכו. גם דודו טופז עצמו, לקראת הסוף, כבר התחיל להבין את חומרת מעשיו, והחרטה הגדולה ביותר שלו, כך סיפר, היא שבנה של שירה מרגלית ראה את התקיפה.
ולא ברור אם החמלה שלנו היא עליו, או בכלל על בנו בן החמש שפגש את אביו לראשונה אחרי חודשיים במעצר, בלי לדעת שזו פגישתם האחרונה ושהוא עומד לגדול בלי אבא. או שאולי זאת חמלה רחבה יותר, שנבעה מתזכורת למורכבות של בני האדם. להבנה שעם כל הטירוף של טופז והדברים הרעים שעשה ועוד תכנן לעשות, עדיין התקיים שם הבסיס האנושי העמוק והמשותף כמעט לכל בני האדם, גם לאלו שבדיוק עסוקים בלצלול לתהומות ולנקוש בקרקעית; הוא עדיין אהב את הילדים שלו.