מעכשיו ועד הנצח ננעל את הבית גם במנעול עליון

המבלים בורחים מהמסיבה 

3,000 איש רקדו במסיבת הטבע ההמונית שהפכה למרחץ דמים. ויש בתמונות שלהם בורחים מהמסיבה - יפים, צעירים, דלוקים והמומים - הפתעה שתופסת גם אותנו. תחושת חוסר אונים וחוסר הגנה, ברווזים במטווח. התמונות האלו נצרבו בנו מיידית. ברור שגם כשהכל יסתיים, לא יהיו כאן מסיבות כאלו בשנים הקרובות, בטח לא כל כך חופשיות ונטולות פחד. לקחו מאיתנו הרבה במתקפה הזאת, ועדיין לא סיימנו לספור, אבל לקחו עוד משהו: את האפשרות לרקוד, מאושרים, בזריחה.

טרקטור צהוב פורץ את הגדר 

בעשרות נקודות שונות, בלי שאף אחד מגיב. המחבלים לא האמינו על מזלם הטוב, אנחנו לא האמנו על מזלנו הרע, על אוזלת היד והיעדר המוכנות. התמונה הזאת נחרטה בנו גם בגלל שאנחנו כבר יודעים כל מה שקרה אחר כך, וגם כי כשראינו אותה הבנו, או התחלנו להבין, עד כמה אנחנו לבד.

הקשישה החטופה על הקלנועית 

יפה אדר, זה שמה. בת 85 שמתגוררת באחד מקיבוצי העוטף. ככל הנראה זו ההבעה הנסוכה על פניה, של שלווה מחויכת, שתפסה אותנו כל כך בתמונות וסרטוני החטיפה שלה. כי אם להיחטף אז שיהיה ככה, עם כל האצילות שבעולם. "היא בטח דמנטית", אמרו בהתחלה, עד שילדיה ונכדיה הבהירו שמדובר באישה צלולה לחלוטין. אישה שראתה מספיק בחייה הארוכים והיא באד אס ברמות הגבוהות, לא פחות מיאיר גולן. שובי אלינו בשלום ובמהרה, יפה אדר, ולמדי אותנו את אומנות הפאסון האינסופי.  

המחבלים במצלמות האינטרקום 

כי מעכשיו ועד הנצח ננעל את הבית גם במנעול עליון. עוד אחד מסמלי המלחמה: הסרטונים של המחבלים מחוץ לבתים, לוחצים על האינטרקום, פניהם במצלמה, כשאנחנו כבר יודעים מה הגיע אחר כך. כולנו, ברגע אחד, איבדנו את תחושת הביטחון האישי, הביתי שלנו. לא משנה איפה אנחנו גרים, התמונות האלו גרמו לנו לפחד בתוך הבית שלנו, באופן בלתי נסבל, שאי אפשר לנשום. וגם כשהכל ייגמר ויתוקן ויחודש, את הפחד הזה יהיה קשה מאוד לשקם.

החטופה עם שני הפעוטות הג'ינג'ים 

למה דווקא התמונות של שירי ביבס לא יוצאות לנו מהראש? כי היא אמא, כי הם קטנטנים, כי רואים כמה היא מפחדת, כי הם שניים. וגם, אולי, כי הם ג'ינג'ים. הג'ינג'יות שלהם מבדלת אותם, הופכת אותם לזכירים יותר, כשישוחררו החטופים כולם יחפשו אותם בעיניהם, אפילו בלי לשים לב. כולם יאנחו לרווחה ברגע שתיראה על המסך, אפילו אם מרחוק, פלומת שיער תינוקית אדומה.

החטופה על האופנוע 

תמונותיה של נועה ארגמני, שהופרדה מבן זוגה ונחטפה על אופנוע, הפכה לאחד מסמלי המלחמה גם מסביב לעולם. ולא פלא, יש לנו כאן סיפור של תמונות לפני, תמונות חטיפה ותמונות אחרי - שלה יושבת בשבי ושותה מתוך בקבוק מים, ואנחנו חייבים, חייבים, שיהיה שם סוף טוב. פניה המפוחדות בתמונת האופנוע לופתות אותנו, מזכירות תמונות מלחמה אייקוניות. וגם, מה לעשות, ישנה העובדה שמדובר בצעירה יפה מאוד.

אבא של נועה ארגמני בוכה מול המצלמות 

אנחנו מדינה עצובה, מדינה שאבות בוכים בה. ואי אפשר לראות אותם ולא לפרוץ בבכי בעצמנו. אבל במקרה של אביה של החטופה, התווספו לזה גם המילים הכל כך לא שגרתיות שאמר למצלמות באצילות נפש מרסקת לב: מספיק עם המלחמה, תחזירו את הבת שלי, יש אמהות ואבות משני הצדדים, בואו נעשה שלום.

התרומות בדיזנגוף סנטר

אחד הדברים שייחרטו בנו מהמלחמה הוא תחושת ההפקרות והנטישה מצד המדינה. היעדר התקשורת, החוסרים באמצעי מיגון ובמזון לחיילים, ההפחדות הבלתי נחוצות (פיקוד העורף), ההתבטאויות הדוחות (יוסי שלי) והמינויים ההזויים (גל הירש). ודווקא מולם בולטת בכל יום, בכל רגע, ההתגייסות של העורף. של העם. אלפי מתנדבים שקונים, אורזים, שולחים ומסיעים. תורמים ללא הפסקה מכספם ואת ביתם ואת דמם, בתורי ענק בדיזנגוף סנטר ובכל הארץ. כל האנשים שלפני הרגע הוגדרו על ידי הממשלה כעוכרים ובוגדים ואנרכיסטים, היו הראשונים לעלות על מדים, לשלוף ארנק, לפתוח וריד ולהזכיר לנו שהעם הוא לא הממשלה. איזה מזל.

רחל מאופקים מנטרלת את האיום 

אחד הדברים היחידים שהעלו חיוך בימי המלחמה הראשונים והאיומים שעברנו. רחל אדרי מאופקים הצליחה להגן על עצמה מפני המחבלים על ידי קפה, עוגיות וארוחה ביתית שגרמה להם לחוס על חייה, אולי כי היא מבשלת ממש מעולה, אולי כי היא הזכירה להם שגם להם יש אמא. בקור הרוח והתושייה שהפגינה, מצטרפת רחל מאופקים לסיפורי הגבורה שמרצפים את הימים האלו ומעוררים תקווה. לא רק שסיפקה לנו ריאיון טלוויזיוני נהדר, היא גם הייתה, לרגע אחד, הגיבורה שרצינו וזו שהיינו צריכים.

הורי הנעדרים במסיבת העיתונאים 

אחד אחרי השני הם דיברו. כל אחד סיפר על הילד, או הילדים, שלו, שהפכו ברגע אחד למנותקי קשר. נעדרים. חלקם, כך התברר ביממות שלאחר מכן, נהרגו. חלקם נחטפו. חלקם עדיין לא ברור. הפנים של האמהות והאבות האלו ריסקו את מה שנשאר לנו מהלב, יחד עם הידיעה שאף אחד לא נתן להם תשובות ואף אחד לא הסתכל להם בעיניים. לחלקם ממש עד רגע זה.

לוויית החייל הבודד 

עוד תזכורת לסולידריות, אולי רגעית והלוואי שלא, של השבוע האחרון. רב טוראי נתנאל יאנג עלה מבריטניה והתגייס לגולני. הוא נפל בקרבות בעוטף עזה ובעקבות בקשה של משפחתו, הגיעו אלפי אנשים ללוות אותו בדרכו האחרונה. להגיע ללוויה של אדם זר זה דבר מרגש כל כך, כי זה לעשות משהו למען מישהו שלא יכול לומר לך תודה. ולעשות את זה בעיצומה של מלחמה, כשאתה נאלץ להשתטח על האדמה כי מתחיל מטח טילים - זה כבר אקט יפהפה בנדיבותו.

ביידן נואם 

אחד מרגעי התקווה הראשונים והיחידים של השבוע. הנשיא ביידן בנאום חזק, צלול, בהיר ומחבק אמר לנו - אנחנו אתכם. יש לכם פרטנרית. יש לכם גב. כל מה שצריך - עלינו. כל הביטחון, הנחמה והמנהיגות שלא קיבלנו בנאום של נתניהו, קיבלנו ממנהיג של מדינה אחרת.

שיראל חוגג בערוץ 14 

עוד רגע טלוויזיוני שניקח איתנו מהשבוע הזה: ערוץ 14 מעלים לשידור את שיראל חוגג, שבני משפחתו נפצעו בתקיפת החמאס בעוטף עזה, לריאיון שגרתי עם שורדי התופת. חוגג, באופן שאיש מהמגישים והעורכים לא ציפה לו, פותח בנאום סוער, זועם ואותנטי, שמאשים את ההנהגה ואת ראש הממשלה במחדל ודורש לקיחת אחריות או, במינימום, התנצלות. הנאום הזה מקבל משמעות מיוחד כשהוא משודר בערוץ 14 - שופר שלטוני נטול הבחנה ומודעות - אבל יותר מזה, הוא ביטוי ראשון, ולא אחרון, לזעם האזרחי שעוד יצוף פה.

התמונות מכפר עזה 

בהתחלה הגיעו השמועות דרך התקשורת הזרה. הן היו נוראיות מספיק כדי שלרגע אחד, לשנייה, נתהה אם הן נכונות. כי אומנם ראינו את הרוע והחייתיות בימים האלו, אבל באמת? זה מה שקרה שם? וילדים? כל כך הרבה? אבל כן, זו האמת, ככה זה קרה. ועכשיו אנחנו עומדים מול תמונות ההרס ופינוי הנרצחים מיישוב שלם שנמחק, וכל אחת מהתמונות האלו תישאר איתנו, איפשהו במוח שלנו, לתמיד. טראומה מוחלטת של מי שניצל מהתופת הזאת, וטראומה קולקטיבית של מדינה שלמה.