האם הניינטיז אי פעם ייגמרו? הלוואי שלא. הלוואי שננבור בכל אזוטריה בת (כמעט) שלושים שנה לנצח, ונאמר לעצמנו שאיזה מזל שכל כך הרבה השתנה תוך כדי שאנחנו לובשים חולצה פרוט אוף דה לום ופאוץ'. אז אחרי שהבנו ששערוריית לורנה בוביט היא בכלל סיפור על התעללות במשפחה, שמוניקה לוינסקי היא הקרבן בסיפור קלינטון ושמייקל ג'קסון אנס ילדים, החלטנו לנסות ולחזור לעוד כמה סקנדלים מפורסמים משנות התשעים, ולנסות להבין איך היינו מתייחסים אליהן היום וחשוב מכך - איזה דוקו נטפליקס היה נעשה עליהן.
יו גרנט צרכן זנות
ב-1994, בסך הכל שנה לאחר הסרט שהטיס אותו לשחקים - "ארבע חתונות ולוויה" - הסתבך יו גרנט בשערוריה שבמסגרתו נתפס צורך שירותי זנות מאישה בשם דיווין בראון.
אז: חגיגה תקשורתית שלמה, פרידה וחזרה לבת זוגו באותם שנים אליזבת' הארלי, הצלחות קופתיות משוגעות עם "נוטינג היל", "ברידג'ט ג'ונס", "אהבה זה כל הסיפור" ועוד אינספור, ואפילו שמועה עקשנית על כך שכל המהלך תוכנן מראש כדי לגרום לו להצליח בקרב האמריקאים, שרובם חשדו - עקב היותו בריטי הססן ורגיש - שהוא הומו, ולמעשה להכשיר אותו כגיבור רומנטי.
היום: חגיגה תקשורתית שלמה ופרידה סופית, יש להניח, מאליזבת' הארלי, ורוב הסיכויים שזה גם היה קובר לו את ההצלחה הקופתית. אז התייחסו לבגידה, היום החלק הלא מוסרי הוא ניצול נשים בזנות, שהיה מגעיל לא רק את ארגוני הנשים אלא גם סתם את הנשים. אגב, אם היה מתברר שהכל מזימה הומופובית כדי להוציא אותו סטרייט, הוא בכלל היה נשרף. וזה עוד בלי לדבר בכלל על העובדה שהאישה הייתה גם יצאנית וגם שחורה, שהיה מקים עליו גם את חובבי תורת הגזע וגם את המילניאלז, שהרי מדובר גם בהתבוללות וגם בניצול אוכלוסיה מוחלשת מכל כיוון אפשרי. וברור שאם זה היה היום, הדוקו בנטפליקס על הפרשה היה מתמקד בדיווין.
מילי ונילי
אחד הסיפורים היפים של סוף האייטיז ותחילת הניינטיז. הרכב אירופאי של שני זמרים-רקדנים חתיכים בטירוף, שהונדס על ידי מפיק גרמני תאב בצע, כובש את העולם עם סינגל בינוני ואף זוכה בגראמי. זמן לא רב לאחר מכן מתברר שהם בכלל לא שרו את הסינגל אלא זמר אחר, אטרקטיבי מעט פחות, והם רק עשו ליפסינק. אגב זאת בערך גם העלילה של של הסרט הנפלא משנות החמישים "שיר אשיר בגשם".
אז: שערורייה עסיסית שבמסגרתה השניים נדרשים להשיב את הגראמי שבו זכו לא ביושר, הופכים לפאנץ' ליין בכל תכנית אירוח אפשרית, מנסים לעשות קאמבק למרות שאינם זמרים, נוחלים כישלון חרוץ עד שאחד מהם מת ממנת יתר בגיל 32.
היום: מאחר שגם הזמר המקורי וגם הצמד אינם לבנים זה לא היה הופך לסיפור על גזע, למרבה הצער, אבל כן על מראה. הכותרות והדוקו המתיש בנטפליקס היו מתמקדים בצ'ארלס שואו, הזמר המקורי, ותוהות מדוע אנחנו כה שטחיים ואיך לאנשים יפים יש סיכויים גדולים יותר להצליח, כמה לא הוגן זה שמראה הוא משאב שמחולק באופן לא שוויוני בלה בלה בלה הוא היה מלוהק לפרסומת של דאב ולומד לאהוב את עצמו. לגבי הצמד, בניגוד לניינטיז, היום ככל הנראה גם הם היו נתפסים כקורבנות, או לפחות לא כאשמים בלעדיים. הם היו בובות מרקדות, מריונטות בידיו של מפיק מרושע שבנה אותם, שם בפיהם שיר מצליח, הרס אותם ואז גם התנער מהם ונתן להם לשקוע. ולאחד מהם אפילו למות, לבד.
וודי אלן וסון יי
כמה מרגעי הבחילה הגדולים של הניינטיז סופקו לנו באדיבות הבמאי הגאון וודי אלן, שבשנת 1992 נפרד מזוגתו, מיה פארו, לאחר שהיא גילתה שהוא בוגד בה עם בתה המאומצת, אז בת 22, סון יי. פארו גילתה תמונות עירום של בתה ברשותו של אלן, השניים הודו ברומן והם יחד עד היום (נישאו ב-1997 ואימצו שתי בנות). לאחר הפרידה האשימה אותו בתו המאומצת, דילן, שתקף אותה מינית בגיל 7 אולם לא נמצאו הוכחות ואלן הכחיש ויצא זכאי בפוליגרף. שני בנים נוספים של פארו ואלן - מוזס ורונאן, חלוקים בדעתם - רונאן התייצב לצד אמו ואחותו, דילן, ומוזס טוען שהכל שקר ועומד לצד אביו.
אז: גם בזמן אמת הפרשה זעזעה את העולם כי בואו נודה, זה די דוחה. אבל כולם התמקדו ברומן השערורייתי ולא באישומי תקיפת הבת, שנתפסו כאקט נקמני של פארו שאפילו לא ראוי להתייחסות. אלן, שנחשב במאי גאון, המשיך לייצר סרט בשנה, כל שנה, עד היום. עשרים ושישה סרטים, חלקם מדהימים כמו "לפרק את הארי" (1997), רובם שקעו לבינוניות כלשהי עם השנים והזיקנה. אלן וסון יי מעבירים את חייהם מתחת לרדאר, ומדי פעם נדרשים לאיזו טרדה רכילותית או ראיון אגבי.
היום: טוב, היום זה לא היה עובר לו, הקריירה שלו הייתה נגדעת באבחה. גם סון יי הייתה מחליקה הרבה פחות טוב בגרון, אבל בעיקר בגלל ההאשמות של בתו, דילן. והאמת שבשנים האחרונות קורה כל מה שהיה אמור לקרות לפני 25 שנים. אלן אמנם ממשיך ליצור סרטים, אבל יותר ויותר שחקני איי ליסט, שפעם היו עומדים אצלו בתור ואף משחקים בחינם, לא מוכנים לככב בהם. אנשי מפתח בהוליווד מחרימים את אלן וגם חברת אמזון, שאמורה להפיץ את סרטיו, התנערה מהסכם ביניהם בעקבות ההאשמות של דילן שמקבלות תשומת לב מחודשת (ושהיא עדיין עומדת מאחוריהן). איחור קל של שני עשורים וחצי, אבל לפחות הרווחנו כמה סרטים יפים. הדוקו בנטפליקס היה מתמקד בדילן פארו, כמובן.
עפרה חזה והאיידס
בשנת 2000, שזה עדיין ניינטיז מבחינתנו, עפרה חזה נפטרה מאיידס בגיל 42.
אז: מדינה שלמה בהלם. נסיון טיוח ה"דלקת ריאות" כשל, מבחינת הציבור איידס בכלל הייתה מחלה של הומואים ובכל מקרה לא משהו שעפרה חזה - העדינה, השמורה, הצנועה, העטופה, הנחבאת אל הכלים - הייתה אמורה לחטוף. בעלה של חזה, דורון אשכנזי, נפטר שנה אחריה ממנת יתר, מה שגרם לנו להרגיש שלא ידענו כלום עליה, על המשפחה או על העולם. עפרה חזה הייתה קצת הוויטני יוסטון שלנו - הילדה הטובה והמוכשרת שלא הצליחה להתנהל בעולם והסתבכה עם גבר מפוקפק שהרס לה את החיים.
היום: היא הייתה בחיים. אין מה להשוות את המודעות והטיפול באיידס בכמעט עשרים שנים שחלפו. אולי לא היינו יודעים על מחלתה ואולי הייתה הופכת לשגרירת איידס עולמית, אבל היום היא בטוח לא הייתה גמורה. יכול להיות שהיום היא גם הייתה נפטרת מדורון אשכנזי, בעלה ומנהלה האישי, שהחליף את בצלאל אלוני שניהל אותה מגיל 13. אולי היום זה לא היה סיפור על אישה שנשלטת על ידי שני גברים דומיננטיים שמנהלים את חייה, אלא סיפור על יציאה לעצמאות, שחרור וניתוץ שלשלאות. כמו אז גם היום, הדוקו בנטפליקס היה מתמקד באחיות שלה.