בין רעידת אדמה אחת לשנייה בצפון הארץ, אנחנו עסוקים בימים האחרונים בעיקר בשנים עשר ילדים תאילנדים, בני אחת עשרה עד שש עשרה, שנלכדו יחד עם מאמן הכדורגל שלהם במערה שהוצפה בצפון תאילנד. כולם בחיים, כך התגלה כעבור עשרה ימי חיפושים, אבל אי אפשר לחלץ אותם עד שמפלס המים ירד. הם לא יודעים לשחות, והיציאה מהמערה כוללת צלילה מורכבת וארוכה של כמה עשרות מטרים. הם עלולים להישאר שם שבועות, אפילו חודשים, מה שיכול להיראות מפתה להורים שעדיין לא מצאו פתרון לאוגוסט, אבל גם זה רק בתקווה שלא יתחולל עוד מונסון שיציף את המערה ויחרוץ את גורלם.
בינתיים הכניסו להם מזון ושתיה שיספיקו להם לכמה חודשים, גם אחות ורופא שיבדקו אותם. מצילומים באתרי החדשות הם נראים רזים ומתוחים אבל מאוחדים, נחושים ומטופלים היטב. כצפוי, העולם עוקב בדריכות אחר מצבם. אתרי החדשות מעדכנים מדי יום וגם אצלנו נרשמת התעניינות מוגברת, לפחות מוגברת יחסית לעובדה שמדובר בדרמה שלא כוללת ישראלים. את המעורבות אפשר לראות גם בריבוי הטוקבקים, במיוחד אלו המייעצים באווירה ידענית: "שישימו כל ילד על גב של צוללן ויוציאו אותם אחד אחד" או "שיקדחו את תקרת המערה וישלפו אותם אווירית", כי כידוע, כישראלים שירתנו בצבא וזה הופך אותנו אוטומטית למומחי חילוצים. תודה על האינפוט המקצועי שלך בחור שיושב על הספה בגופיה!
המעורבות הרגשית מעניינת, אבל לא מפתיעה. מדובר, קודם כל, בסיפור מטורף. דרמה שמתרחשת נגד עינינו ולא ברור איך תסתיים. והדרמה הזאת כוללת ילדים. בעולם שבו הטיות סטריאוטיפיות מושרשות עמוק עד כדי כך שלאנשים יש עדיין אנרגיות לשנוא על בסיס גזע, או לתמחר נמוך יותר חיי אדם שמוצאם בעולם השלישי, ילדים עדיין נוטים להפעיל בנו יותר רגש, דאגה ואמפתיה ללא קשר למוצאם (לא בכולם, יש לסייג, אבל אצל כל מי שלא השתבש אצלו משהו מאוד רציני ויסודי עמוק בפנים). חשוב לנו לראות את כל השניים עשר יוצאים מהמערה, אם מישהו חייב ללכת שיהיה המאמן. אנחנו ספציפית גם מוטרפים על הנושא בגלל הנקודה הישראלית, שעל פני השטח כוללת חברה ישראלית שסיפקה מכשיר קשר ייחודי שסייע לאיתור הנעדרים בעומק המערה. אבל מתחת לפני השטח, הנקודה הישראלית היא שסיפור הזה מתיישב לנו על עצב רגיש יותר, האסון בצפית. עברו בקושי שלושה חודשים מאז שתשע נערות ונער נספו בשיטפון. נכון שתקשורתית זה מרגיש כמו האסון שהצלחנו להדחיק הכי מהר, אבל במערות התת מודע שלנו הוא ישוחזר שוב ושוב, והפחד, מטבעו, יצוף.
תוסיפו לזה את האלמנט שנעדר מאסונות עבר - המצלמות. אנחנו יכולים לשלוח אותן פנימה גם אם אין לנו איך לחלץ את האנשים, אנחנו צופים בהם בלי יכולת להתערב. ב-2010 חילוץ הכורים בצ'ילה שודר בלייב ברחבי העולם, סביר להניח שזה יקרה גם עם חילוץ הילדים פה, אבל בינתיים אנחנו יכולים לראות מה עובר עליהם, גם אם אנחנו לא יכולים לעשות עם זה כלום. זה משמעותי ותורם לתחושת חוסר האונים, אבל גם למעקב ולסקרנות ולהצצה. בואו לא נהיה תמימים - מישהו, איפשהו, בטלוויזיה כלשהי, כבר תהה כמה יעלה לו להשאיר שם מצלמות ולפתוח ערוץ ייעודי.
כל אלו מוסיפים לעניין, בטוח, אבל יש משהו מעבר. המקרה הזה יושב על נרטיב הרבה יותר עמוק, אוניברסלי, אנושי. הרי לא מדובר בסיפור ספציפי, אלא בחלק מז'אנר שמצליח לתפוס, כל פעם מחדש, את כל העולם. הוא מרתק אותנו כשהוא קורה לכורים בצ'ילה או בסין. הוא מסעיר אותנו כשילדים אמריקאיים נופלים לבארות ומנסים לחלץ אותם (זה עדיין קורה? זה אי פעם קרה מחוץ לפרקים של "לאסי"?) או כשנבחרות הוקי מתרסקות מעל האנדים. הוא מרעיש אותנו מספיק כדי לזכור את השם שירן פרנקו גם אחרי עשרים שנה. תרבותית, הוא מלווה אותנו עם "בחזרה מטואיצ'י", עם "127 שעות", "המרד על הבאונטי", "בעל זבוב" ועוד ועוד ועוד. התרכיז של הנרטיב הזה תמיד כולל טיול שהשתבש, כזה שמשאיר אותנו לכודים, לבד או עם קבוצה של אנשים, במובלעת נטולת ציוויליזציה. שתי השאלות האוטומטיות שצפות הן - האם אנשים יצליחו לשרוד תנאים פיזיים קשים? וכמובן, איך יתנהגו אנשים בלי פיקוח חברתי? את שתיהן אפשר לרכז לאותה שאלה - מה יקרה איתנו "בטבע"?
היינו שורדים? מומחי החילוצים בטוקבקים בטוחים שכן, הם נשענים עכשיו אחורה, פותחים כפתור וזורקים לחלל האויר "מה זאת אומרת, הייתי בקרבי", אבל אתם? הייתם מצליחים להחזיק מעמד חודשים בג'ונגל? הייתם אוכלים את היד שלכם כדי להיחלץ מתחת לסלע? הייתם טועמים מגופתו של חבר? ורעידות האדמה הקלות האלה בצפון, מה נעשה כשתגיע אחת ממש גדולה? אנחנו לא חושבים רק במונחי הישרדות, אלא במונחי צלקות נפשיות והרוח האנושית. אנחנו רוצים להאמין בטבע האדם וביכולת להתעלות ואנחנו תוהים אם היינו מאבדים צלם, כל היפותטיות השואה מבוססת על זה. אנחנו נעקוב במתח כדי לגלות לא רק אם הילדים האלה יצאו מהמערה, אלא גם איזה אנשים הם יצאו ממנה. אנחנו מרותקים לסיפור הזה כי אנחנו רוצים לדעת מי ינצח, האדם או הטבע, כמה כמה לאנושות.