האם נכון להפגין מול חתונתו של אבנר נתניהו? ברוכים הבאים לפולמוס הפנים-שמאלני של העת האחרונה. בהתאם לסוגיה ששייכת לאזורי המחאה האפורים, גם כאן הדעה מורכבת ומתחלפת כמו - סליחה על הרפרור הצפוי - צבע עיניה של נסרין, וההתלבטות ככל הנראה תימשך ממש עד לאירוע עצמו.
אנחנו מדברים על שני הקרוב, חוות רונית. או כמו שמכנים את המקום ברשת: חוות רונית הביביסטית. הזוג יינשא מול כאלף אנשים קרובים, אחד מהם הוא ראש הממשלה. בימים האחרונים התברר שהמרחב האווירי מעל המקום ייסגר, אבל מאחר שלא ברור אם החות'ים יכבדו את ההוראה - הוקמו מיגוניות לאורחים ברחבי המקום. מי יודע, אולי ברגע האחרון שרה גם תחליט לפרוש שם סוללת כיפת ברזל.
לבקשת הזוג לא הוזמנו פוליטיקאים לחתונה. אם תוסיפו לכך את העובדה שהאירוע, ככל הידוע, לא ממומן מכספי ציבור ושאבנר הוא האח שלא מקלל בטוויטר - אפשר לתהות עד כמה ההפגנות הכרחיות. נכון, גם יאיר יהיה באירוע, אבל תחשבו עליו נגרר לרחבה על ידי טופז לוק באמצע "מהפכה של שמחה", אחרי שהכריחו אותו ללבוש חולצה לבנה שעליה כתוב "היפה בלבן היא גיסתי" והפגיזו אותו במטחי "בקרוב אצלך" - איזו הפגנה תוכל כבר להתעלות על הסבל הזה?
מצד שני, גם הטיעון החוזר "אבנר אדם פרטי, מותר לו לחגוג איך שבא לו" הוא די מעצבן. אפשר לחלק אותו לשני חלקים. הראשון: אבנר הוא לא אדם פרטי. נכון שהוא לא נבחר ציבור והוא ככל הנראה איש חמוד, אבל הוא לא אדם פרטי. הוא בנו של ראש הממשלה, הוא מאובטח על ידי השב"כ והוא נמצא בעין הציבורית. החלק השני, הטיעון שלפיו "מותר לו לחגוג איך שבא לו" מפספס לגמרי את הנקודה. ברור שמותר לו, אבל מה זה אומר עליו כאדם? הצרימה פה היא לא מבחינה חוקית, אלא אנושית. האם חגיגה כזו, בעיצומה של המלחמה הארוכה והמדממת בתולדותינו, לא יכלה להיות קטנה יותר או סתם לחכות לסיום המלחמה והחזרת החטופים? בסוף זה עניין של טעם טוב והתחשבות, שני דברים שאין בחתונה כזאת בזמן שכזה.
העניין הוא שיש משהו לא נעים בהפגנה מול חתונה. התחושה היא של זליגה לא נוחה מאקטיביזם לבריונות. כי תמיד מסבירים לנו שמשפחות זה מחוץ לתחום. מילדות חונכנו שלא משנה מה, לא מערבים הורים. שזה לא פייר ש"שיני בנים תקהינה", שילדים, או הורים, הם קו אדום. זה גם הדיבר הראשון בלוחות הברית של הריאליטי - "לא תזכיר", שמוכר גם כ"שהשם של הילדים שלי לא יהיה בפה שלך יא זב-זבל".
הרי בכל עונה של "האח הגדול" יש מישהו שמתמוטט כי דיברו על הילדים שלו, בעונה הנוכחית זה הגיע לכדי הדחה של גלעד והשתוללות (נוספת) של מאור. בשני המקרים, אגב, לא נאמר שום דבר על הילדים עצמם, אלא רק הוזכר לגלעד ולמאור שאם הילדים שלהם יראו את התנהגותם בטלוויזיה, הם יתביישו. אבל ילדים, בין היתר, הם מתג של אשמה שכל לחיצה עליו מציפה. הם לא הדבר המכעיס פה, אלא השיקוף, התזכורת לכך שהם הורים, שיש מהם ציפיות, שהם צריכים לתת דין וחשבון.
גם הפגנה מול חתונתו של אבנר היא לא נגד אבנר אלא נגד ביבי, והיא תזכורת לראש הממשלה שיש 53 חטופים, שאנשים נמקים במנהרות, שהמלחמה נמשכת כרגע רק משיקולים פוליטיים וכבר גבתה את חייהם של אלפי אנשים והרסה פה כל תשתית אפשרית לעשורים קדימה. ובכלל, קונספציית ה"משפחות הן קו אדום" קרסה כבר ממזמן, עם ההתאכזרות למשפחות החטופים. להפגין מול חתונת הבן של נתניהו זה לא בסדר, אבל להתעלל באמא של מתן צנגאוקר כן? גם היא רוצה להיות בחתונה של הבן שלה.
בסוף, הפיכתן של משפחות החטופים לאויבות השלטון התרחשה בגלל שהן תזכורת חיה לאחריות שלא נלקחה. כי בפוליטיקה, בדיוק כמו בריאליטי ובחיים, ילדים הם תזכורת לאחריות. הילדים שלנו הם האחריות שלנו, וכשאתה מנהיג - גם ילדים של אחרים הם האחריות שלך. ואנחנו צריכים להמשיך ולהזכיר את זה. כל הזמן, בכל מקום, אפילו בחוות רונית.