מצב נפשי: הכל נורא ואנחנו זקנים. השילוב הרגשי המפוקפק הזה נבט השבוע בעקבות מותה המוקדם של מירית ליבה, סולנית "שפיות זמנית" ששרה את המגה להיט "הקיץ האחרון". קשה להסביר את השפעת "הקיץ האחרון" לכל מי שלא היה ילד בשנת 1990. שלא מבין שלפעמים אישיות זה דבר שמתעצב על ידי מצעד הפזמונים של רשת ג'. שסלילי הדנ"א שלנו מורכבים מהממלכתיות של טקסי יום הזיכרון ומהדרמטיות של מאוורר שמעיף אחורנית שיער, ושהכל ביחד מצופה בפומפוזיות שרק הנעורים יכולים להכיל, כלומר סולו סקסופון.
"הקיץ האחרון" יצא ב-1990 והפך מיידית להמנון. הוא נכתב על ידי מקס גת מור (שאחראי גם ליצירה נוספת, גדולה לא פחות: "אני לא יכולה בלעדיך" של דנה אינטרנשיונל), רבץ במצעד הפזמונים במשך שנה שלמה וזכה גם בשיר השנה, התואר היחידי שהיה שווה משהו בניינטיז (טוב, חוץ מ"נערת השנה" של מעריב לנוער).
למרות שמועות שאפפו אותו, השיר לא נכתב על התאבדות וגם לא הוחרם על ידי אף תחנת רדיו (לפי גת מור, הוא נכתב ברבע שעה בגיל 15 ואין לו שום קשר לאובדנות), הוא נחרש ללא הפסקה על ידי כל השדרנים, בין היתר בגלל הטיימינג שבו יצא - מלחמת המפרץ. וזה די מדהים שהשיר נולד עם מלחמה אחת ושהזמרת המזוהה איתו הלכה לעולמה במלחמה אחרת, כי שתי המלחמות האלו הן גם תמונות ראי אחת של השנייה. במלחמת המפרץ ובכלל, בניינטיז, הייתה תחושה עזה של תקווה. למרות שאיימו עלינו בנשק כימי וחבשנו מסיכות אב"כ, היה לנו ברור שיהיה בסדר. ויותר מבסדר - שאנחנו בפתחה של צמיחה כלכלית חסרת תקדים (שאכן הגיעה) וגם שעוד רגע, ממש עוד קצת, פורץ השלום (פחות קרה).
במלחמה הנוכחית, לעומת זאת, התחושה היא של דעיכה. אנחנו חווים התפוררות מזדחלת של כל מנגנון שאי פעם עטף אותנו: כלכלה, משפט, רפואה, חינוך, הנהגה. אנחנו משוסעים, מאוימים וכל כך לבד, שלכו תדעו - אולי זה באמת יתברר כקיץ האחרון. וזה מעניין שתקופת הצמיחה והתקווה קיבלה את "הקיץ האחרון" כהמנון, ואילו תקופת הייאוש והחידלון הנוכחית קיבלה את "עוד יותר טוב ועוד יותר טוב". פסיכולוג של מדינות, לו היה כזה, בטח היה מזכיר לנו שגם הכחשה זה מנגנון הגנה.
"הקיץ האחרון" היה הרבה יותר מלהיט מידבק, הוא היה הסיפתח של דור הילדים הרגישים והמדוכדכים, אלו שכמה שנים לאחר מכן יהפכו לנוער הנרות, ואז יתגלגלו כילדי אימו וילדי סנטר. שנתיים לאחר "הקיץ האחרון" יצא האלבום "אור הירח" של אביב גפן שנתן את הסטמפה הסופית - מבחינה תרבותית, התחלף כאן דור.
ובדור הזה יש, בין היתר, יסוד אמריקאי אינדבידואליסטי. כזה שקיבל את הרשות להיות מדוכא באופן אישי, לא לאומי. כיום זה נראה לנו כמעט מובן מאליו, אבל ישראל של עד שנות ה-90 הייתה מדינה אחרת - כזו שנאבקה על האחדה של האוכלוסייה, שדחסה את כולם לכור היתוך, שעברתה שמות ושמות משפחה והפכה כל "אנה" ל"ענת". שהעבירה את כולם תחת אותו מכבש בית ספרי וצה"לי וציוני על מנת לזקק מנה ספציפית אחת: הישראלי.
"הקיץ האחרון" היה הקיו של המדינה לשחרר קצת. זה לא היה רק פזמון נעורים עגמומי, אלא גם כזה שהעניק את הזכות להיות לא כמו כולם, להיות "איש של חורף בין אלפי אנשי ים" או, לכל הפחות וכמו שכל כך מתאים לבני נוער - לתפוס את עצמך ככזה. למרות שהפך לשיר של טקסי זיכרון, יש במהות שלו משהו מאוד לא לוקאלי, מן עצב כללי ויפה שאפשר לתלות על כל וו ולאום שבא לנו.
בעשורים האחרונים לא ממש חשבנו על "הקיץ האחרון". הייתה הופעה אחת של "שפיות זמנית" בנשף רוק של אביב גפן וגם ניסיון חידוש של היוטיובר דילן דרור, אבל זה לא ממש עבד. טוב, מי מסוגל היום לשמוע סולו סקסופון? אחרי השנתיים האחרונות, קל לאתר איזו סימבוליות מופרזת במוות הזה, הצעיר מדי, של ליבה. כזו שמצטרפת לאבל המתמשך שלנו על המלחמה, על הניינטיז, על תחושת ההבטחה והתקווה. ואולי גם על כל מה שהיינו פעם, ועל כמה שאנחנו מתגעגעים היום.