נחשו מאיפה המשפטים הבאים: "בן אדם שפגע במספר עצום של אנשים כשכל החברה מתעלמת". וגם: "כולם מעדיפים להתעלם מזה שבאמצע עומד אדם שעושה דברים נוראיים".
אלוהים - אתם בטח אומרים לעצמכם - התחקיר על יהודה משי זהב ב"הארץ". עוצמת הבלהות. איזה נורא זה לחיות בחברה סגורה שמשתיקה פגיעות מיניות ומאפשרת להן להימשך שנים על גבי שנים. משם אתם בטח מתגלגלים להרהורים על דורות של נפגעים שהופכים לפוגעים וחוזר חלילה, רה-ויקטימיזציה שנדרשות תעצומות על מנת לקטוע. ובטח גם על מנעד הפגיעות הרחב - לכאורה! - שנחשף בתחקיר, וכולל ילדים, נערות, נשים, נערים, ואיך אנשים מסוימים מתהלכים בעולם ומשאירים אחריהם שובל של אנשים פגועים.
מחשבות נוספות (לא נשקר, הן כוללות גופות) נקטע כאן, כי האמת ששני המשפטים האלו הם בכלל של שרון שפורר, מסדרת הדוקו על קסטיאל - "אחרי חצות: הסוד הכי שמור בעיר" שעלתה השבוע ביס. סדרה מצוינת שחשוב לראות, כי יש בה נפגעות - סליחה על הביטוי המשומש - אמיצות שנחשפות בשמן ופניהן. וכי היא חושפת פגיעה סדרתית ושיטתית, וכי יש בה שוטרים טובים ומיטיבים - וחסרו לנו דימויים כאלו, היא גם מבהירה כמה חשוב שתהיה שוטרת אישה בפרשות חקירת אונס. יש בה גם מאוזלת היד של המערכת המשפטית הרופסת, אבל זה כבר לא באמת מפתיע אותנו. תמיד תהיתם איך פרשייה מזעזעת את המדינה ומסתיימת בעונש מגוחך? הסדרה חושפת את החוט הסמוי שעובר בין השניים, את הדרך המשפטית שעובר אונס עד שהופך לעבודות שירות.
הסדרה על קסטיאל מתמקדת לא מעט בחיי הלילה בתל אביב, ואולי את זה אפשר היה קצת להרגיע. אפשר להבין את הסקסיות והזוהר שאופפים את העולם הזה, אבל הרומנטיזציה מיותרת. נכון שאלכוהול משחרר עכבות ושהזאבים יוצאים בלילה, אבל זה לא באמת הסיפור של קסטיאל, שכלל נפגעות שהגיעו גם מטינדר או מעולם האמנות והוא שיטתי וסדור באופן שהיה מתרחש גם במשרד שמאות מקרקעין בקריית אונו, כי זו טבעה של פגיעה מינית סדרתית ופתולוגית.
המשותף בין משי זהב לקסטיאל זה שאנשים ידעו, בדרגה זו או אחרת, שהמעשים מתרחשים. כלומר, כולם בסביבה של משי זהב ובסביבה של קסטיאל, מי שידע על אחד ככל הנראה לא ידע על השני. מי היה זה שידע גם על מעשיו של משי זהב וגם על מעשיו של קסטיאל? לא ברור, אבל יש לו חיים בעייתיים מאוד. חילונים חושבים שהחברה החרדית סגורה ושתרבות ההשתקה ייחודית לה, אבל הנה, זה קורה גם בתל אביב.
אמנם בסדרה מתראיינים אנשים שניסו להתריע, שפנו לעיתונאים ולבעלי מועדונים, אבל זה לקח זמן, שנים, אף אחד לא רוצה להתעסק עם אנשים עם כוח. אז במקום זה דיברו איתם, ביקשו מהם להירגע, התייחסו אל המקרים כנקודתיים (הם לא, עברייני מין לא עושים את זה רק פעם אחת). הרחיקו אותם ממועדונים, נשים הזהירו אחת את השנייה לא להישאר איתם לבד, כתבו את שמם על מראות בשירותי נשים כאזהרה. פעולות גרילה שלא נועדו לצרכי נקמה או שיימינג אלא מטרתן להרחיב, אט אט, את מעגל ה"כולם יודעים", עד שבאמת כולם ידעו ולא תהיה ברירה אלא להתמודד.
כי דווקא בשנים האחרונות אנחנו נתקלים ב"כולם" הזה במקומות ההפוכים - בלינצ'ים, בשיימינג, בעדר, בעליהום, בלפידים, כולם נורא נורא רועשים וכן, לפעמים יותר מדי. אז סליחה על הצרחות, אבל הנה תזכורת לכך שלאורך כל ההיסטוריה, במיוחד באזורים שכוללים פגיעות מיניות, ה"כולם" הזה כולל בעיקר שתיקה ארוכה ומשותפת.
אנשים נהנים להגיד את ה"ברור שידעתי" הזה. רואים את זה בטוקבקים בתחקירים ובפייסבוק. יש עונג בלכתוב את זה, זה כמו לדווח לחבר על מת מפורסם, רגע של בעלות על פיסת אינפורמציה. אבל האמת היא שבמקרה הזה, ידע הוא לא כזה כוח. כאילו, אין גאווה גדולה בטוקבק "ידעתי שנים על משי זהב, מה נזכרתם?" או "כולם בחברה החרדית יודעים על משי זהב" - בטח כשלא עשינו כלום עם זה. ונכון שזה מפחיד לעשות משהו, ואין דבר ריק וקל יותר מלהטיף לאחריות חברתית, אבל אנשי ה"ידעתי" לא מתהדרים פה באמת בידע אלא בשתיקה, בעמידה מהצד ובהסטת מבט.