בין שלל הדברים המשונים שבני אדם בוחרים לעשות עם עצמם, צץ לאחרונה ז'אנר מעניין במיוחד שמתמקם איפשהו בין חתונה עם דולפין להצטרפות לכת: זיוף סרטן. למה שמישהו יזייף סרטן? הרי סרטן זה דבר שמפחיד אותנו והאינסטינקט הבסיסי הוא לברוח ממנו, לא להעמיד פנים שיש לנו אותו. בתקופות מסוימות אפילו חששו להגות את שמו, עד היום יש כאלו שרק לוחשים ברעד "המחלה", כאילו מדובר בוולדרמורט של המצבים הרפואיים.
אבל המין האנושי, כהרגלו, מתעקש להפתיע. אליזבת פינץ', למשל, שבמשך שנים ארוכות הייתה תסריטאית ב"האנטומיה של גריי" - מלודרמת החולי הבלתי נלאית - זייפה סרטן במשך שנים ארוכות. בסדרת הדוקו החדשה והמעולה אודותיה, "אנטומיה של שקרים", מתברר שהיא התקבלה לחדר הכותבים לאחר שהעמידה פנים שיש לה סרטן עצמות סופני. לאחר מכן התגלה שהיא שיקרה כמעט בכל אספקט בחייה. היא הייתה מגנט לטרגדיות אנושיות מופרכות שכלל לא קרו לה, ושבהחלט מסבירות את כל סופי העונות של "האנטומיה" לאורך השנים.
בסמיכות משונה עלתה בנטפליקס גם "חומץ תפוחים" הבינונית, סדרה אוסטרלית שנוצרה בהשראת אירועים אמיתיים ובמרכזה בל גיבסון, שהפכה לגורו רפואה אלטרנטיבית, כלומר אינפלואנסרית סרטן, לאחר שהמציאה לעצמה סרטן סופני ונדיר וסחטה את כל טוקבקי ה"גיבורהההההה" האפשריים. ולפני שנתיים עלתה "יפה לך": לא, לא תכנית הטלוויזיה היומית בהנחיית מיכל אמדורסקי, אורנה דץ ושרון חזיז, אלא קומדיה בכיכובה של ונסה באייר, יוצאת "סאטרדיי נייט לייב", שבמרכזה אישה שלא מצליחה להתקבל לתפקיד הנחייה בערוץ הקניות עד שהיא - ניחשתם נכון - ממציאה לעצמה סרטן. ואז היא מתקבלת, ברור, כי היא כבר לא סתם וואנבי שרוצה להופיע בערוץ נידח, היא אישה עם סיפור מעורר השראה.
וזה מעניין, כי דווקא התלונה השכיחה היא שאנשים נוטים לזייף דברים טובים. כל הביקורת על אינסטגרם מבוססת על כך שמדובר בפלטפורמה שמחצינה זוהר מזויף ומסתירה את מאחורי הקלעים האנושיים, האפרוריים והפגיעים. מצג השווא שגורם לחיים להיראות כמו שרשרת של הצלחות ומשמיט את ההתרסקויות, קטנות וגדולות, שכולם חווים.
כלומר, כולם משקרים כלפי מעלה, למה שמישהו ישקר כלפי מטה? לאחרונה עלה בנטפליקס גם סרט חדש של איימי שומר בשם "סוג של בהיריון", קומדיה מסוגת פח האשפה, שבו היא מגלמת רווקה בת 40 שמזייפת היריון. אבל הסרט הזה לא שייך לאותה קטגוריה של זייפניות הסרטן, כי מדובר פה דווקא על שקר כלפי מעלה - רווקה שלא עומדת בסטנדרטים החברתיים של משפחה וילדים, מחליטה לזייף לעצמה את החלום שלה.
אם כבר, לזייף סרטן מזכיר יותר את שיפרי שפירא שזייפה עיוורון והגיעה ל"המתחזים" עם חיים אתגר, או, אם ננדוד לתקופות באמת קדומות, את חיים צ'ינוביץ' ופרשת "השרוף", שבמסגרתה העמיד פני נכה וקורבן שריפה, מכוסה כולו בתחבושות ויושב בכיסא גלגלים. הוא הוציא אלבום מצליח, קיבל כתבת שער ולבסוף נחשף בתוכניתו של יאיר לפיד.
תמיד אהבנו לבכות מול סיפורים מרגשים, נכון, על זה מבוססים כל האודישנים אי פעם ב"מאסטר שף". אבל העשור הנוכחי לקח את זה צעד קדימה ובמסגרתו החצנה של פגיעוּת מקושרת לאותנטיות, לא לחולשה. ברנה בראון הפכה לגורו הגדול עם "העוצמה שבפגיעות" ועם ההבנה שחוזק כבר לא נחשב לשאיפה, חוזק לא מעניין, חולשה מעניינת. זו, למשל, הסיבה שכולם לא מפסיקים להודיע לנו שהם בוכים. בין אם זה סלפי בכי באינסטגרם או מגישי חדשות שלא מסתירים את קינוחי האף במשדרי שיבת חטופים. חלק מזה כולל גם נשים שמעלות את עצמן לסטוריז בלי איפור ומדברות על האקנה שלהן, ואנשים שחושפים התמודדויות רגשיות או פיזיות ומקבלים אימוג'י אמפתיה או חיבוק בהסכמה. אם פעם רחמים היה דבר שמעליב אנשים ולהתגבר היה סימן של חוזק, היום חולשות והתמודדויות נחשבות לחוזק או, לכל הפחות, הוכחה לכך שאנחנו רגישים ובעלי נשמה.
וזה, בגדול, תהליך יפהפה שבולט מאוד בתרבות שמאסה בקשיחות. לכולנו נמאס מהעמדות פנים נוצצות, רוב האינפלואנסריות כבר יודעות לבזוק מעט מלח מעל המתקתקות כדי לא לצאת בלתי נסבלות. אבל כמו בכל תמורה חיובית, גם כאן הגיע השלב הציני שבו הקורבנוּת נתפסת כהון, סימבולי או ממשי, והחולשה מתגלה כסימון ריק או, במקרי קצה, הופכת לתחום נוכלות חדש.
זיוף סרטן הוא לא רק שלב חדש באבולוציית ההונאה, אלא גם בהבנת היררכיית הפגיעוּת. כי להתחפש לאדם חולה מביא איתו לא רק רחמים ואמפתיה, אלא גם קרדיט על התגברות והתמודדות והמון אנשים שקוראים לך אמיץ. בואו נודה שאם זה לא באמת כולל סרטן, זה אפילו משתלם יותר מזיוף של חיים מושלמים, כי זה מגיע בלי קנאה או שנאה. לזייף מחלה זה זיהוי נכון של הלך רוח תרבותי, שבו כולם מחפשים אנשים שיעוררו בהם השראה. כסף ויופי לא מרשימים יותר אף אחד, אלא המדרגה הקטנה הזאת בנפש שהופכת אדם לכזה עם תעצומות, זו דרישת הקהל. כמובן שבמקרה של זיוף סרטן מדובר במדרגה הקטנה בנפש שהופכת אדם לפסיכי על כל הראש, אבל בואו נודה שזו גם ככה אחת הדרישות מתסריטאי ב"האנטומיה".