לפני כמעט שנה הקדשתי את הטור לזבל שהבן שלי רואה ביוטיוב, או אם לדייק - סרטונים של ספיידרמן ואלזה אליהם התמכר ונראו לי חשודים. מאז כבר העברתי אותו, לצערו, ליוטיוב קידס, שזו אפליקציה ייעודית לילדים שאין בה סרטונים שנעשו על ידי פדופילים, כלומר פחות סרטונים שבהם ספיידרמן אונס את אלזה, מכניס אותה להריון והם חיים בשלישייה עם הג'וקר. אבל גם שם התכנים מעוררים סקרנות. בסקרנות הכוונה לתהיית "מה זה החרא הזה?" ובתכנים הכוונה לשיר אחד שמתנגן שוב ושוב - "ג'וני ג'וני יס פאפא".
חשבתי שמדובר בתופעה אזוטרית שיחודית לנו, אבל אז ראיתי בגינה שתי ילדות, בנות ארבע בערך, מבצעות את השיר במשחק תפקידים תיאטרלי מרשים. לאחר מכן התעניינתי בסביבתי הקרובה והרחוקה ואמרו לי שברור, ג'וני ג'וני הוא ההמנון הרשמי של בני השלוש עד ארבע. לפחות אלו עם גישה לסלולרי ומבוגר אחראי שדוגל בהורות רופפת ומקפיד לשדר לבניו ובנותיו את המסר הליברלי "את מחליטה - חליטה". אם כל בני השלוש עד ארבע היו שמאלנים עגמומיים, ג'וני היה הניק קייב שלהם.
השיר הוא למעשה דיאלוג בין ג'וני לאביו. אביו של ג'וני תופס אותו במטבח וחושד שהוא זולל סוכר, לכן שואל אותו, "אוכל סוכר?" ג'וני אומר "לא פאפא", למרות שהוא בהחלט כן. אביו שואל אותו - "מספר שקרים?" וג'וני אומר לו "לא פאפא!", ואז אביו פוקד עליו: "פתח את הפה" וג'וני פותח פה. לאחר מכן הכל מתחיל מחדש, בכל פעם עם מאכל מתוק אחר - עוגיה, דונאט, עוגה, סוכריה, ארטיק וכך הלאה. הלחן הוא מעין ווריאציה על "טווינקל טווינקל ליטל סטאר", יש ביוטיוב 45,000 גרסאות לפזמון הזה, בשפות שונות. הסרטון המצליח ביותר שייך לערוץ היוטיוב ההודי "צ'וצ'ו טי וי" ויש לו 1.3 ביליארד צפיות. כן, מליארד. ברשימת הסרטונים המצליחים ביותר ביוטיוב, הוא מדורג במקום ה - 40.
אם אנחנו רגילים שלסיפורי ושירי ילדים יש מקור כלשהו - דיסני או שיר עם או אגדה גרמנית מפחידה או סיפור ילדים דני - במקרה הזה מדובר בפולקלור ילדים שהמקור הרשמי שלו הוא "יוטיוב". וזה מדהים, אנחנו מגדלים ילדים שהשורשים התרבותיים שלהם כוללים את יוטיוב. אנחנו אמורים להיאבק בזה? להכריח אותם לגדול על "מיץ פטל" או פשוט להניח להם? האם הילדים שלנו בכלל אמורים לצפות בזה? לא מדובר בתוכן פוגעני, אבל לאיזו רמה של אשפה אנחנו אמורים לחשוף את מוחותיהם הרכים והספוגיים? בפרק של "מטוסי על" או "סמי" יש עדיין יותר מסרים חינוכיים מעשר דקות של "ג'וני". מצד שני, האם כל מה שהילדים צופים בו אמור להיות חינוכי ומפתח קוגנטיבית? לא מגיע להם לפעמים סתם להירגע, לנקות את הראש? אולי "ג'וני" זה ה"מאסטרשף" שלהם? להיות ילד זו חוויה די מלחיצה, אחת הסיבות לכך היא הורים שמצפים שכל רגע ורגע בחיי צאצאיהם יוקדש לפעילות התפתחותית.
למה הפזמון הזה כל כך מצליח? יש לא מעט שרשורים ברדיט שמוקדשים לנושא. התשובה הטכנית והאפרפרה היא ככל הנראה שיש משהו באלגוריתם של יוטיוב שעוזר להציף אותו. כלומר, אם הילד שלכם גולש עצמאית ביוטיוב או ביוטיוב קידס, הסרטון החמישי שהוא יגיע אליו תמיד יהיה "ג'וני". היה סיבוב דומה על השיר לפני שנתיים, ועכשיו הפופולריות שלו גאתה שוב ולא פלא - יש דור חדש של ילדים בני שלוש. סביר להניח שהעובדה שיש 45 אלף גרסאות שלו גם עוזרת, קל להיתקל בו והגלישה האינטואיטיבית של ילדים מובילה אותם לעוד גרסה ועוד גרסה ולפני שתשימו לב תצרחו להם משהו מהמטבח והם יענו "יס פאפא". ילדים אוהבים רפטטיביות כמעט כמו שאנחנו אוהבים לתקוע אותם עם טאבלט בזמן שאנחנו גוללים את פייסבוק. המעגליות הווקאלית והעלילתית הפשוטה מהפנטת אותם. גם אותנו. בני אדם אוהבים חזרתיות, היא מעניקה לנו תחושת ביטחון.
כשחושבים על זה, הגיוני שדווקא הפזמון הזה יצליח לתפוס אותם. מה מעניין יותר ילדים מסוכר, שקרים ובחינת גבולות הסמכות ההורית? אנחנו אובססיביים לכמות המתוק שהילדים שלנו צורכים, טבעי שהם יתאבססו על זה בחזרה. הפזמון הזה הוא הנקמה שלהם על כל התקף זעם על רקע ביצת קינדר בסופר, על כל פעם שהגבלנו אותם לשתי עוגיות ועל כל פעם שאילצנו אותם לבחור בין גלידה לסופגניה. ההורות, רוב הזמן, היא פשרה בין רמת הסוכר שהילדים שואפים להגיע אליה לרמת הסוכר שאנחנו מאפשרים להם. בדרך כלל אף אחד מהצדדים לא מרוצה, מלבד במסיבות יום הולדת ומסיבות חנוכה בגן שבהן ידם על העליונה. אגב, אין לנו איך לנצח במשחק הזה. עם עששת כולנו נתמודד, אבל אם הם יגדלו עם הפרעות אכילה זה יהיה באשמתנו בין אם נתנו להם סוכר (לא הצבת לי גבולות אמא! בסך הכל רציתי גבולות!) ובין אם לא (מנעת ממני יותר מדי אמא! גידלת אותי בתחושת בושה ואשמה!).
ג'וני מצליח לזלול מלא סוכר וגם לעקוף את הסמכות ההורית. הוא אמנם נתפס בשקר, אבל הוא מקבל את הסוכר. המסר הוא לכאורה שאסור לשקר, אבל לא באמת. בפועל, הילד הוא זה שהביס אותנו בקרב המוחות הזה. ובכלל, ברוב הגרסאות מדובר בפורנו ממתקים. קלוז אפים על עוגות ושוקולד, ילד שגונב אותם והורה חסר אונים ברקע. הסרטון הוא לכאורה חינוכי, אבל המסר החתרני שעולה ממנו הוא - ילדים, שקרו להוריכם ואיכלו סוכר, כי סוכר זה טעים. מקסימום תכאב לכם קצת הבטן בסוף, למי אכפת. לא פלא שהשיר הפך להמנון, מדובר בפזמון ניצחון הפעוטות.
mako תרבות בפייסבוק