בחירת משאי המשואה. אם כל הליהוקים. כמו הקונקלווה שיתכנס בקרוב לבחירת האפיפיור, רק שבמקום עשן לבן ייצא בסוף פוש. ומה קיבלנו השנה? מי יהיו הפירומנים של טקס "גשרים של תקווה"? השם אומנם מרמז על מורגן פרימן, אבל במציאות אפילו בועז שרעבי לא רצה לבוא. כמה מחשבות:
המספרים. למה יש כל כך הרבה משיאי משואות? אמורים להיות 12, כ-12 השבטים או חרטוט סימבולי בסגנון, אבל בשנים האחרונות פשוט מעמיסים אותם בארגזים. כמו כל משרדי הממשלה המנופחים, גם כאן על כל משואה זורקים שלושה משיאים ויאללה, לתפארת. זה אמור להיות מעמד אקסקלוסיבי, למה כל דבר במדינה הזאת חייב להפוך לשולחן שוק?
החטופים. מתברר שהציעו לתצפיתניות השבות להשיא משואה והן סרבו. והאמת? אפשר להבין. אחרי מעל שנה של שבי ועם 59 חטופים שעדיין שם, מותר להן לא לרצות לשתף פעולה עם טקס מטעם שלטון מפקיר שמבהיר בכל הזדמנות שוואלה, החטופים לא כאלו דחופים לו.
לעומתן, אלי שרעבי ואמילי דמארי הסכימו להשתתף בטקס. והאמת? גם את זה אפשר להבין. כי אחרי מעל לשנה של שבי, פציעות ואובדן, יש משמעות לתזכורת לכך שניסו להשמיד אותנו - שוב - ושלא הצליחו. ושאסור לוותר, כי אפשר להיחלץ מגיהינום, כי עדיין יש את מי להציל.
השנוי במחלוקת. בן שפירו? באמת? מה קרה, הכריש שאכל צוללן בחדרה היה תפוס? כלומר, נכון ששפירו התבטא לטובת ישראל במהלך המלחמה - אבל הוא גם מתנגד חריף להפלות, אפילו במקרה של אונס וגילוי עריות, הוא חושב שהומוסקסואליות היא מחלת נפש והוא מכחיש את משבר האקלים. האם דעות פרו-ישראליות מבטלות את שק הדעות הפרו-מעפנות שהוא סוחב על הגב? לא באמת. בפעם הבאה שרוצים להודות למישהו על התמיכה בנו, אפשר להסתפק בזר נאה ותווי שי.
המתרגשת. זהבה בן, האישה הראשונה שזכתה גם ב"האח הגדול" וגם להשיא משואה (הבאה, יש להניח, תהיה אמילי דמארי). זהבה, חמודה וראויה, היא משיאת המשואה של פעם: כשזה היה פשוט רגע של גאווה ושל לתפארת - רגשות מובחנים על ספקטרום התרוממות הרוח, שלא מכילים אלף תתי-גוונים של מורכבות וכעס ומחאה ובושה וחישובי כדאיות ודעת קהל. זהבה בן פשוט מתרגשת מהמעמד. איזה כיף לה.
הסרבנים. בועז שרעבי סירב מפאת אילוצי לו"ז. מי ידע שיש לו אילוצי לו"ז? או לו"ז? ולמה זה לא דבר שסוגרים עם אומנים מראש במקום להיזכר שבוע מראש? כמה שכונה אפשר להיות? גם הדי ג'יי עופר ניסים במסרבים, יש לו יותר מדי פאסון מכדי לנמק. האמת שעבור עופרה, הצעה להשיא משואה היא על סף העלבון. כסמל של גאווה, חיי לילה, אדג'יות ונעורים, הדלקת משואה היא הדבר הכי מייבש, זקן, נטול אדג' ורוצח תדמית שיכול לקרות לה.
הסרבנית. בניגוד לעופרה, ירדנה ארזי היא משיאת משואה אידיאלית. היא כל כך ממלכתית שהיא נולדה עם משואה ביד. ודווקא זה הופך את הסירוב שלה למעורר הערכה, כי זה סירוב מתוך הבנה שזו תקופה למחאה, לזעקה ולמאבק, לא להנהון מנומס. וזה לא משנה אם היא חשבה על זה או שינתה את דעתה, זו הרי סוגיה שהגיוני להתלבט בה. בסוף, היא האמיצה האמיתית.
המתהפכת. דנה אינטרנשיונל אומנם דחקה בעברי לידר לא להשיא משואה בשנה שעברה וסירבה בעצמה גם השנה, אבל אחרי זה שינתה את דעתה והחליטה שדווקא כן תשתתף. ואומנם יהיה כיף לראות אותה מרעננת קצת את הטקס המפוחלץ הזה, אבל כרגע עושה רושם שהיא יותר מועילה לטקס מאשר הטקס לה. מילא, כולנו ראינו "דנה קמה" ולכן יודעים שזה שהיא אישרה השתתפות, בכלל לא אומר שהיא באמת תגיע.
הדחויים. לא נדלג גם על הגיבורים שבחיים לא יקבלו הזמנה לטקס הממלכתי: אחים לנשק, יונתן שמריז, עינב צנגאוקר ועוד כאלו שלא באים לשלטון טוב בעין, למרות שעשו ועושים בשביל המדינה ובשביל החטופים יותר משעשו כל חברי הממשלה הזאת גם יחד.
התקווה. הטקס יועבר השנה בשידור חי, אז הנה משאלה קטנה: שיהיה בלגן. שיפרו את הסדר, שלא ימלאו אחר כללי הטקס, שיעשו קצת כיף. זו לא העת לצייתנות. שדנה תיתן את הקרקס הכי קרקסי, שבן שפירו יגיד את הדבר הכי דוחה שהוא מסוגל, שאמילי תמרוד - היא יודעת איך. ולתפארת מה שנשאר מאיתנו.
