שולחנות שוק. מונח מתחום האירועים שפלש לחיינו בשנים האחרונות, שמש האסוציאציות כוללת את המילה הטעונה "שפע". על מנת לחוות את האפקט במלואו, ההמלצה היא לא לדלג על שלב התחקיר ולהכנס לגוגל תמונות, לכתוב "שולחן שוק", ולבהות מספר דקות בתוצאות.
על שולחן ארוך – גודלו משתנה בהתאם למחיר – נפרשות מניפות המבורגרים או כריכי חלה ושניצל (מאכל שחזר לחיינו באופן מדאיג שמרמז על קאמבק עתידי למוקפץ בבאגט), ערימות של צ'יפס, טבעות בצל, ירקות חתוכים, שליכטות מטבלים ורטבים שמתנגשים בגבעות חמוצים. המון אוכל, בכמויות, זה לצד זה, ללא כלים או הפרדה. סיטואציה שמאלצת צילום וידאו כדי לתפוס את כל האורך, שולחן שוק אמיתי ייקח שני סטוריז.
שני הסטוריז האלה הם גם הייעוד העיקרי של שולחן השוק, כי אפשר לתהות מה יהיה מצבו של גבב המזון הזה עשר דקות לתוך האירוע. מה יגלו האורחים שיגיעו באיחור של רבע שעה, כשהצ'יפס כבר התקרר ומלפפון חמוץ הרטיב לחמניה מסמורטטת, רטבים נספגו, ידיים שמנוניות גרפו ירקות, שני זיתים נשרו לתוך ערימת טבעות הבצל. מותר לדמיין גם כמה זבובים חגים מעל, בכל זאת, אנחנו גרים במזרח התיכון וקיץ.
עשר דקות. זה מה שמבדיל בין שוק לשוקת. אבל גם המראה הראשוני, עוד לפני ההתערבות האנושית, מעט מרתיע. מזכיר ערימת שאריות שנזרקה בסוף יום ממסעדה. שולחן שמישהו הקיא. מעבר לבלאגן, התחושה שמתקבלת היא של יותר מדי. השולחן אמור לשדר עושר ומגוון ומסיבה, אבל יש בו משהו חרדתי. אווירה של אגרנות כפייתית, הפתולוגיה של השפע.
צריך להתעכב לרגע על המילה הזאת, שפע. מילה יפה שבמקור מקושרת לאדמה, לתוצרת, לנדיבות ורוחב לב ומגוון, אבל עוברת וולגריזציה לכדי קניות, מבצעים, הנחות, להעמיס, מקס סטוק, בינוניות, בינג', שופוני. מילה שפיתחה בולימיה. צרכנית, זו כבר לא מילה שמשדרת איכות אלא כמות, היא ירדה ברמה, בסוף היא תשלים תהליך ותהפוך ממילה שמקושרת עם כסף למילה מעולמות העוני.
שולחנות שוק הם תופעה ממשפחת ה"סמאש דה קייק", "טראש דה דרס" אירועים שנולדו בשביל תמונה, כי הם פשוט מצטלמים נורא יפה לאינסטגרם. החיבור השני הוא לעולמות הקינוחים המושחתים שהיו אופנתיים לפני כמה שנים, וכללו שלל מילקשייקים מושחתים ועוגות מופרעות שאף אחד לא באמת מסוגל לאכול, אבל נראים מעולה בתמונה.
אנחנו נמשכים להגזמה, לחגיגה, לתחושה שאפשר לחיות ביום ההולדת של עצמנו, התוצאה היא שולחן שוק. מגמות כמו מינימליזם, אקולוגיה וטרנדים של קינמור וצמצום לא תקפים כשזה מגיע לאוכל, אנשים רוצים לראות שיש הרבה, שלא חסר. הקצנה של ארוחות שישי משפחתיות עם עשרות סלטים ומנות שאיש לא מסיים. תת מודע של חרדה מעוני ומרעב, שתורגם למדינה שבה משפחה של חמש נפשות צריכה שני מקררים ואירוע לעשרים איש אמור בעצם להספיק לחמישים.
הייתם חושבים שמדובר בטרנד שהקורונה תעלים, אחרי הכל מדובר במשטחים שכולם נוגעים בהם וממלאים ברסס טיפתי, מדובר במקרה קיצון של שרינג, אבל לפי כמות הפוסטים בנושא, מסתמן שאנשים פחות מוטרדים מהידבקות. נמתין בסבלנות לגל השני.
כי זה מגיע עם מחיר, זה ברור, גם אם כזה שכרגע נוח להתעלם ממנו. האיכות תמיד תהיה נמוכה יותר, מצוינות בבופה היא לא דבר שכיח. תחשבו על אוכל בקרוז, על אוכל בחתונות, זה הרבה וזה משביע אבל זה תמיד רק על סף הטעים. הבזבוז עצום, לפחות חצי מהשולחן הזה ייגרף לשקיות זבל, ולמי אכפת מכל האוכל והחיות והסביבה. נכון שברוב שולחנות השוק חוסכים את הכלים החד פעמיים כי האוכל פשוט מוטח על השולחן, אבל האירוע עצמו הוא מעולמות החד פעמי, מחובר לגישה שחפצים או אוכל, הכל אפשר לזרוק.