1.  יכול להיות שמשונה לכתוב את זה דווקא בטור דעה, אבל לא על כל דבר חייבת להיות לנו דעה. פרשת החלפת העוברים, למשל. זה ממש בסדר להסתובב בעולם בלי לנקוט עמדה נחרצת בנוגע לסוגיית "מי צריך לגדל את התינוקת". הצורך בהכרעה אנושי ומובן, אבל במקרה הזה הגיוני לחלוטין למשוך כתפיים ולומר - וואו, אין לי מושג, איזו סוגיה סבוכה עם מיליון פרספקטיבות ותהיות על מה זה ילד ומה זה הורה, איזה נושא שאי אפשר לחרוץ בו, אין מספיק עונות ל"סיפורה של שפחה" על מנת שאגבש עמדה מוסרית בנושא. 

    מותר לנו לרגע אחד לא לטעון ולא ללהוב ולא לדעת. ממש לא חייבים להחליט. להיפך, הדבר המתבקש כאן הוא להגיד – אני לא יודע, אני לא יודעת. איזה מזל שאני לא זה שייאלץ להכריע. איזה מסכן מי שכן. איזו פריבילגיה יש לנו שאנחנו יכולים רק להיאנח ולהגיד יא-אללה, איזה סיפור. איזה סיפור.

  2. הפרשייה הזו הביאה לפתחנו דקויות סמנטיות כמו אם פיזיולוגית ואם גנטית. פעם לא היה הבדל, אבל הטכנולוגיה העניקה לנו את האפשרות לפצל בין שתי הפונקציות – הביצית והפרייתה, ונשיאת העובר. ברגע ששתי נשים שונות יכולות לקחת חלק בתהליך, נוצרת השאלה – אז מי האמא? זאת שהביצית שייכת לה (שמכונה "האם הגנטית"), או זאת שנושאת את העובר ברחמה (שמכונה "האם הפיזיולוגית")?. הרי ברור לנו שאם יימצאו ההורים הגנטיים - שעברו טיפולי פוריות מפרכים - הם ירצו את התינוקת, ובו זמנית אנחנו מבינים שלקרוע אותה מזרועות האישה שילדה אותה יהיה דבר מחריד.


    כמובן שיש שלל תקדימים משפטיים ופולמוסים בנושא, אבל מעניין לגלות שהשימוש ב"אם פיזיולוגית" הוא גם פוליטי. הרי לאם פונדקאית איש לא יקרא "אם פיזיולוגית" - זה מונח שנושא בחובו זכויות, רגשות, בעלוּת, בעוד שבפולמוס הפונדקאות מנסים לצמצם את חלקן של הפונדקאיות לכדי רחם. אבל במקרה הנוכחי - שבו נוצר מצב של פונדקאות כפויה, וליבנו עם האם שנשאה את התינוקת ברחמה - אנחנו מכירים בכך שאישה שנשאה עובר ברחמה היא אם, ואפילו אם פיזיולוגית. זה לא עוזר לנו לקבוע מי האמא במקרה הזה, אם כבר זה רק מסבך אותנו, כי המסקנה המתבקשת היא ששתיהן האימהות.

  3. טעויות קורות. לא משנה כמה תתקדם הטכנולוגיה, כל עוד יש בני אנוש בסביבה מתישהו, איכשהו, מישהו יעשה פדיחה. ובישראל, בואו נודה, יש תרבות מערכתית שמאפשרת טעויות. אנחנו חיים במדינה שמתגמלת ברדק, סחבת, חפיפניקיות ועיגול פינות. אף אחד לא באמת הופתע מכך שהוחלפו עוברים באסותא, התגובה הראשונה הייתה: "מעניין כמה עוד כאלו יש". כי ברור שיש, נכון? ברור שמסתובבים כאן עשרות, אם לא מאות, ילדים שבעברם הרחוק היו עובר שהוחלף, ביצית שהופרתה בזרע הלא נכון, מסמך שתויק בקלסר שגוי ואחרי זה גם נגרס בטעות.

  4. וברור גם שבתמונה הגדולה, ממעוף הציפור ובחלוף השנים וברוב המקרים – זה לא באמת משנה, להם או להורים שגידלו אותם. יש כזה פער בין כמות המאמץ, התסכול והסבל שאנשים מוכנים לעבור בשביל ילד גנטי, לעומת כמה שבסוף פשוט נאהב את הילד שלקחנו הביתה. 


  5. אין ספק שיש כאן מחדל עצום וטרגדיה פוטנציאלית ואין לדעת עד לאילו ממדים מגיעה רולטת התינוקות הזאת. אבל אחרי שהסכמנו על זה, אפשר אולי גם לחשוב לרגע גם על שחרור מכבלי הגנטיקה. אנחנו שמים כל כך הרבה מאיתנו על הילדים שלנו, אבל יש משהו בריא בלחוות אותם כביצי ההפתעה שהם באמת. הרי אנחנו נאהב אותם בכל מקרה, איזה נחמד זה לשחרר אותם מהצורך (או האיום) שבלהיות דומים לנו, ולשחרר אותנו מהצורך (או הכאב) שבלמצוא את עצמנו בהם.