בניגוד למה שאפשר היה לחשוב מהתיעודים ברשתות ובאתרי החדשות, קולדפליי לא הופיעה השבוע בישראל. ישראל, לעומת זאת, בהחלט הופיעה בקולדפליי.
מי בכלל ידע שישראלים כל כך אוהבים את קולדפליי? כלומר, שמענו על קיומן של נסיעות להופעה של טיילור סוויפט, בעיקר בקרב נערות שמרחיבות 5 יחידות מתמטיקה וסטודנטיות לפסיכולוגיה (תלמידות מגמת תיאטרון יטוסו לבילי אייליש). מילניאליות זקנות והומואים נוהגים לטוס לבריטני וביונסה, ואילו גילי 50 פלוס טסים לספרינגסטין ולערבים מסוימים בפסטיבל פרימוורה.
כל היתר, מתברר, התנקזו לאתונה להופעה של קולדפליי, אותה להקה בריטית חמודה אך בואו נודה - מעט חלבית. כאילו, "פיקס יו" זה קצת "מתנות קטנות" הבריטי. אבל בסדר, זה כנראה הגיוני, הרי יש מספיק אנשים שמאזינים לרדיו כל בוקר בפקקים בדרך לעבודה (ככל הנראה במתחם הייטק חדיש שמכנה את עצמו "קמפוס"), מתים על נוסטלגיית איצטדיונים וכנראה גם יש להם כסף להגיע ליותר מ"נשף רוק" אחת לשנה. אז קולדפליי. למה לא.
122 אלף איש היו בשתי ההופעות של קולדפליי באתונה השבוע. כמה מהם היו ישראלים? ככל הנראה אחוזים בודדים שהרעישו, כמקובל, בשביל כולם. בין האירועים שתועדו בהופעות ובסביבתן: ישראלים חגגו את חילוץ החטופים בשבת מחוץ לאיצטדיון. בהופעה עצמה נרשמו קריאות "ברינג ד'ם הום" אחרי ביצוע השיר "יילו", על מסכי הענק האיצטדיון הופיע ילד ישראלי שהניף שלט במחווה לחיילת שנפלה וכמובן - גיא הוכמן ניסה לעלות לבמה עם דגל ישראל ונפל יחד עם חצי מהתאורה.
אלוהים אדירים, איזה שכונה. מילא אם ההופעה הייתה בישראל, אבל לטוס לחו"ל בשביל להפיל על להקה בריטית את כל מאמצי ההסברה הישראלית? וחברי קולדפליי, אגב, לא עפו עלינו לאורך השנים. ב-2011 הם היו מעורבים בשיר בשם "חופש לפלסטין". לאחר מכן הסולן כריס מרטין התבטא באופן מעורפל נגד פעולות ישראל בעזה, אבל בהופעה בנובמבר הוא שלח אהבה גם לישראל וגם לעזה. כלומר, כמו כל האומנים החו"ליים - גם מרטין לא ממש בקיא בסכסוך ומנסה לתפוס את הצד הפוליטי הכי נכון בכל רגע נתון.
מהצד שלנו, ההופעה הזו היא מיקרוקוסמוס של הדרישה הישראלית הנרקיסיסטית מהעולם כולו להתעניין במלחמה ובחטופים. בזמן שלנו, בואו נודה, לא כזה אכפת מאירועים דומים אחרים בעולם. אנחנו המומים מערלות הלב והאדישות לגורלנו, כאילו אין בכל רגע נתון מאות טרגדיות וסכסוכים חמורים יותר ופחות בעולם שאנחנו לא מעיפים עליהם מבט שני.
אגב, אנחנו לא מעיפים מבט שני גם על עזה. אנחנו מצפים מכל העולם להתעניין ולהכיר במורכבות הסיטואציה שלנו, לראות אותנו, כשאנחנו לא מוכנים לצפות אפילו בסרטונים שמשודרים בכל העולם וכוללים את ההרג וההרס בעזה. וזה עניין, כי אפשר להחליט ששווה לנו שמאות עזתים לא מעורבים, כולל ילדים, יהרגו בפעילות חילוץ החטופים. ואפשר גם להגיד שהחמאס - שמשתמש בעזתים כמגן חי - הוא זה שאשם פה באמת. אבל אין אפילו הכרה בכך שזה קורה, התמודדות עם האירועים עצמם. אנחנו דורשים ראייה הוליסטית ותפיסת מורכבות שאנחנו לא מוכנים לממש בעצמנו.
אבל נחזור לקולדפליי, שבאה להופיע ביוון ולא תיארה לעצמה שעומדים ליפול עליה שני טון של פוליטיקה נפיצה. יש משהו מאוד נורמלי בלנסוע להופעה בחו"ל ואנחנו, מה לעשות, לא נמצאים במצב נורמלי. ההתנגשות הזאת מובילה, באופן טבעי, לרגשות אשמה. אחרי הכל, במקום להזיע בכיכר החטופים עם המשפחות, אנשים מעמיסים בזארה באתונה. כולם יודו שיש משהו לא נעים בלהיות בדיוטי פרי בזמן שהצפון בלהבות. אז יכול להיות שהתחושה הזאת שלא נסענו רק ליהנות אלא בעצם כדי לעשות הסברה, עוזרת לנטרל חלק מרגשות האשמה. אנחנו לא מנותקים, עובדה, קראנו "ברינג ד'ם הום" בהופעה והטרלנו את הסולן החתיך.
ומעבר לאשמה, האמת היא שרובנו פשוט לא מצליחים להתנתק. שגם אם היינו רוצים, אחרי שמונה חודשי מלחמה, להסתובב ארבעה ימים באתונה בלי לחשוב על החטופים והצפון והכטב"מים וחמאס וחיזבאללה - אנחנו פשוט לא יכולים. כי אולי לנג'ס לקולדפליי זה מעפן, היה עדיף סתם לשכוח את המציאות לכמה שעות כדי ליהנות מהופעה, אבל זה פשוט בלתי אפשרי. אלו החיים שלנו, זו המציאות. ולאיפה שלא ניסע, ניקח איתנו את הלב הפצוע, הכאוב והמדמם שלנו.