"זכרונות ילדות תל אביב", "זכרונות ילדות ראשון", "זכרונות ילדות חולון". אם הפיד שלכם לא התמלא לאחרונה באחת מהקבוצות האלה כנראה שאין לכם זכרונות או שלא הייתה לכם ילדות. אה, או שסתם אף אחד לא זוכר אתכם ולכן לא צירף אתכם לקבוצה של עיר ילדותכם, שאת זה אפשר לראות ככישלון או כהצלחה, תלוי כמה מיזנטרופים אתם.
מי שיצטרף לאחת או יותר מהקבוצות האלו, יגלה מהר מאוד שהפיד שלו הופך לסרט של אבי נשר. סטטוסים עם רקעים צבעוניים וולגריים, ובהם אמירות קצרות – "חוף מציצים שרתון והמציל האגדי גיגי", "מסעדת אולימפיק שהייתה ממוקדמת מול הסינמטק", "מי זוכר את המתלים החלודים של האופניים בעירוני ה'?". שברי זכרונות שחברי הקבוצה אמורים להתרפק עליהם קולקטיבית, פר מטר רבוע. אחרי שסיימנו להתאבסס על הנוסטלגיה הכללית עם "סטטוסים משנות ה-90", "בא לי אטארי" ו"סטריינג'ר ת'ינגס", החלוקה הופכת למוניציפלית. לא עוד נוסטלגיה לעשורים שונים, אלא נוסטלגיה מבוססת גיאוגרפיה. כולם מתקבצים, וירטואלית, סביב אותו מתחם מעורר רגשית, כמו ללכת לשבעה של מכר ילדות או להופעה של בראיין אדמס.
מדי פעם אנשים מעלים שם תמונות של עצמם או של כיתת הגן שלהם וזה מעניין, אי אפשר לא להיכנס לזה, זה אייטם "לא תאמינו איך הם נראים היום" רק של אדם שאתה לא מכיר. לפעמים, בעיקר המבוגרים, גם שואלים אם מישהו זוכר חברי ילדות שלהם ומצרפים תמונה עתיקה, כמו איזה מדור חיפוש קרובים משנות החמישים. שזה פוטנציאל דרמה מעניין שמתעלם מהעבודה שלכולם יש, ובכן, פייסבוק. לא מסוגלת להתקיים היום דרמת חיפוש קרובים מחוץ לאזורי עולם שלישי וצופית גרנט, סיפורים סבוכים ורגשיים של אנשים מבוגרים. כל פעם שתנסה לצאת למסע חיפוש אחרי מכר מהעבר, הוא יסתיים באנטי קליימקס מוחלט אחרי שתי דקות כשתמצא אותו בפייסבוק. הוא שינה שם? תמצא אותו דרך חברים משותפים. אין לו פייסבוק? אז הוא באינסטגרם או טוויטר או גוגל.
פייסבוק הרגה את פגישות המחזור כי אין יותר מתח. אתה יודע בדיוק מה קרה עם כולם, או לפחות עם מי שמעניין אותך. איך הם נראים, כמה ילדים יש להם, מה מידת הצלחתם בעולם לעומתך. החיים כבר לא כופים עלינו ניתוק, להיפך, לפעמים הם פשוט לא מאפשרים אותו. ולכן יש איזשהו ניגוד בין הקבוצות האלה לפלטפורמה שבה הן הוקמו. קבוצות לחידוש קשר, שאם אתה חבר בהן אין לך גם ככה סיכוי לאבד קשר.
בפייסבוק נורא אוהבים זכרונות. מציפים לך את עצמך מלפני שנה, למרות שזה בכלל לא חוקי להרגיש נוסטלגיה כלפי משהו שהתרחש רק לפני שנה. בקבוצות הזכרונות, הרשת החברתית מקבלת את ההזדמנות לחפור עמוק יותר בתוכנו, ליצוק את מצג השווא שהיא לא כאן רק עשר שנים (שזה משמעותי אם אתה בן 20 ונאד בחשיכה אם אתה בן שבעים) אלא מקיפה את כולך, היסטורית. נוסטלגיה גורמת לנו להרגיש בבית, אז פייסבוק מקבעת את מעמדה כבית.
נורא קל לרדת על הקבוצות האלה. יש בהן משהו נחמד מדי, כמעט תומר אביטלי. כאילו ניסו למצוא את הדבר היחיד בעולם שאנשים לא יוכלו לריב עליו והקימו סביבו קבוצה. קחו בחשבון שגם זכרונות טובים של האחד הם הטראומה המודחקת של האחר, ותתהו בשביל מה כופים עלינו את ההצפה הזאת. אבל זה העניין, הנוסטלגיה תמיד תתקוף ותמיד תנצח. לא מתחברים לקבוצות זכרונות ילדות? השבוע גם קיבלתם הודעה על סגירה ישראבלוג. מלא אנשים מתוחכמים מקוננים על סגירת אתר הבלוגים האהוב במקביל לאנפולואו מלא הבוז שהם עושים לקבוצות הזכרונות. אבל די, מה ההבדל? כל אחד והשכונה שלו, לפעמים שכונת ילדותך היא אתר מהניינטיז. זה העניין עם נוסטלגיה, על אחרים היא מביכה ופתטית, אבל כשהיא שלך? אפשר למות מרוב רגשות.
וכן, הרומנטיזציה מוגזמת. נוסטלגיה נוטה לרכך דברים, לחבק ולסלוח, כדאי לזכור גם שלא הכל היה כזה מושלם פעם. היה סבבה להיות גזען וסקסיסט (וגם לזה יש כאלה שמתגעגעים, תלוי מאיזה צד מסתכלים), כולנו השתזפנו עם שמן גזר ואכלנו מוקפץ בבגט והיה לגיטימי להרביץ לילדים שלך. הזכרונות עוברים דרך מסנני הפי.סי והנורמות של היום ומגיעים אלינו בתצורתם המצונזרת, הרזה, נעדרת הרבדים והשכבות שהופכים נוסטלגיה להיסטוריה. נוסטלגיה תמיד תטען שפעם היה כאן יותר טוב, היסטוריה תמיד תגמגם משהו על זה ש"תראו, זה מורכב". כי זה באמת מורכב.
והנה כמה דוגמאות לסטטוסים שהיו עולים אם קבוצות הילדות היו כנות לגמרי:
mako תרבות בפייסבוק