אם התבגרת בשנות התשעים, רוב הסיכויים ש"אני כריסטיאנה פ.", הספר והסרט, עיצבו את תפיסת הסמים שלכם. גם את החיבה לעיפרון שחור בעיניים, במיוחד כזה שמגיע על רקע חיוורון כללי ושיער חלק עם שביל באמצע.
כריסטיאנה פ. היא כריסטיאנה פלשרינו, שבשנות השבעים הייתה ילדה גרמנייה, ממה שהיה נהוג לכנות פעם "בית הרוס", שבגיל 13 התמכרה להרואין והתדרדרה לזנות. מה שמנע מהסיפור הזה להישאר בגדר סטטיסטיקת סמים טראגית, זה שבשנת 1978 כריסטיאנה העידה במשפט נגד גבר שצרך ממנה ומחברותיה שירותי מין. שני עיתונאים שסיקרו את המשפט – קאי הרמן והורסט ריק, ראיינו אותה לאחר מכן במשך חודשים, ואת הראיונות הפכו לספר ביוגרפי. "אני כריסטיאנה פ" מסופר בגוף ראשון על ידי כריסטיאנה, אבל נכתב על ידם וכולל גם ראיונות עם אמה, עם שוטרים ועובדים סוציאליים ובסוף גם אלבום תמונות בשחור לבן שלה, של החברים ושל המקומות שמוזכרים בספר.
בעצם, מדובר בתיעוד בסגנון טרו קריים, רק בפרוזה. הספר הזה הופץ בבתי ספר לצרכי חינוך, אבל הפך חיש מהר לרב מכן שמכר מליונים. הוא תורגם ל-21 שפות, הפך לסרט קאלט עם פסקול והופעת אורח של דיויד בואי ולפני שנה גם לסדרת טלוויזיה גרמנית. לא כזאת שיכולה להתחרות ב"אופוריה", הכריסטיאנה פ. העכשווית, אבל שעוררה לא מעט דיבור.
השנה החליטו להוציא מחדש את הספר בעברית, ארבעים שנה לאחר שיצא במקור. באופן מפתיע, הקריאה בו מטלטלת לא פחות מהקריאה בילדות, פשוט מכיוונים אחרים. כי במקור הספר היה אמור להיות מסמך מחריד שמרחיק ילדים ובני נוער מסמים, אבל בזמן אמת הוא השיג את התוצאה ההפוכה. מה לעשות, כריסטיאנה פ הייתה ילדה די מהממת, סיפור האהבה שלה עם דטלף היה מאוד מלהיב וגם דיויד בואי לא הזיק. היה משהו מסעיר בתיאור של עולם ההרואין והזנות בברלין של שנות השבעים, שעשה את זה לגמרי לבני נוער והפך את כריסטיאנה לאייקון תרבותי ואופנתי. בעצם, יש סיכוי שהספר הזה בכלל עודד בני נוער להשתמש בסמים. הוא בטוח הפך את כריסטיאנה לסוג של כוכבת, שניסתה אחרי זה את מזלה בעולם המוזיקה והמשחק. זה לא עבד, היא חזרה שוב ושוב לסמים.
באופן מעניין, הקריאה המחודשת ב"אני כריסטיאנה פ." מותירה אחריה אפקט שונה לחלוטין מזו המקורית. לא כי הספר השתנה, אלא כי אנחנו. מי שקרא את הספר כילד בניינטיז בטח כבר חגג ארבעים, רוב הסיכויים שהפך להורה בעצמו. ולקרוא את זה כהורה זו חוויה מבעיתה, כמו לראות "אופוריה" כהורה. כמו לקרוא את "לוליטה" כהורה. אם בשנות העשרים, "לוליטה" היה ספר ממזרי באופן שבו הוא גרם לנו לאהדה כלפי הומברט הומברט, הפדופיל המאוהב, הקריאה בו כהורה כבדה ומעיקה ולעתים מבחילה. זה לא משנה את העובדה שמדובר בספר מעולה, אבל כן את חוויית הקריאה שלנו בו.
"כריסטיאנה פ." הוא ספר מצוין גם היום. הוא חזק ואותנטי ולא חס על הקורא, מלא בתיאורים גרפיים - בהתחלה של אלימות משפחתית קשה ואחרי זה של הזרקות, קריזים ושירותי מין. אנחנו נכנסים יחד עם כריסטיאנה לעולם מטונף שכולל גמילות חוזרות ונשנות, תעשיית מין אכזרית והמון, המון סמים, בפסגה זורח ההרואין.
אבל עוד דבר שמתברר בקריאה בוגרת זה שלא מדובר רק בסיפור על סמים, אלא שהסמים הם סימפטום. זה בעצם סיפור על עוני, על הזנחה ואלימות משפחתית, על מערכות שלא מצליחות לתת מענה לאוכלוסיות שזקוקות להם. מכיוון שגרמניה היא מדינת רווחה הספר נכתב מתוך אוריינטציה סוציאליסטית, כזאת שבוחנת את אחריות הסביבה ולא רק הפרט, ומהבחינה הזאת הוא חכם ומלא חמלה. אין בו שיפוטיות כלפי כריסטיאנה, אלא חשבון נפש חברתי אמיתי על המקומות והאנשים שהמדינה הזניחה.
"כריסטיאנה פ." הוא ספר ששווה לקרוא גם היום. קפסולה סבנטיזית עוצמתית ואפקטיבית. גם התמונות בסוף הספר עדיין מפעילות, אחרי הכל הן המקור לכל אסתטיקת סמים שצרכנו מאז. הטעות היחידה הייתה כנראה שכיוונו אותו מההתחלה לבני נוער, כשהוא בכלל היה אמור לחנך מבוגרים. וכריסטיאנה? טוב, אנחנו לא היחידים שהתבגרו. כיום, בשנות החמישים לחייה, היא עדיין מכורה לסמים. היא נעה ונדה בין גמילות ואשפוזי צהבת, חיה מתמלוגי הספר, הורחקה מבנה ואף אחד, אבל באמת אף אחד, לא רואה בה מודל לחיקוי.